שאמילי דקן הבלגית הייתה אך בת 18, היא הוכתרה בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל קאן, בזכות התפקיד הנפלא שעשתה ב״רוזטה״ (1999), יצירת המופת של האחים דארדן. בניגוד לכוכבי שביט צעירים שקדמו לה, דקן לא שקעה אל עבר עולמות השכחה, אלא הוסיפה והשתפרה מהבחינה המקצועית בסרטים שבהם הופיעה בעשור וחצי האחרונים, ודוגמה מצוינת לכך הייתה הופעתה המסעירה בסרט ״הילדים שלנו״ (2012), שבו גילמה אם המחסלת את ארבעת ילדיה.
התסריטאי-במאי בלבו מוכר בארץ בעיקר בזכות ״הטרילוגיה״ (2002), רצף בן שלושה סרטים באורך מלא, העוסקים בהתעייפות האנושית מהמרד המתמיד בחברה המטריאליסטית החונקת. ב״לא הטיפוס שלי״ ניכרת נטייתו לאהוד בהתגוששות התרבותית הזאת את הספרית חובבת הקריוקי וסרטי הפופקורן, ולא את הפלצן הפריזאי. עם יד בטוחה משכיל בלבו להעמיד סצנות אהבה אמינות, וכך גם מריבות מרירות, בין שני ההפכים האנושיים הללו. סרט חכם ומומלץ, בוודאי בהתחשב בהיעדרה של אופציה לחשיפתו בבתי הקולנוע בישראל.
התרעות פיקוד העורף