האחדה בין שני הסוגים של הקדושה החילונית בתפיסה הציונית - דמות ניצולת השואה ודמותה של אלמנת המלחמה - עומדת בבסיס ״אשת הגיבור״, סרטו של פיטר פריי המנוח, שהופק לפני 52 שנים והיווה למעשה את רגע חדירתו של אלמנט השכול אל הקולנוע הישראלי. בהמשך עלילת הסרט מעזה הניצולה/ אלמנה (בגילומה של בתיה לנצט) להשיל מעליה את שמלתה השחורה לליל אהבים אחד, ולשקוע ברומן חולף בחיקו של מתנדב הפוקד את הקיבוץ לזמן מוגבל. שבירה זו של מעגל האבל הנוקשה היא רגע השיא בדרמה העוסקת במקומה של אלמנת חלל צה״ל באתוס הציוני.
מטבע הדברים, מייפה המנציח את פועלו של המונצח המת. להטעייה זו נופלים כמובן הורים שכולים, המחפשים הצדקות נוספות לשיגור בניהם אל שדות הקרב. זוג הורים שכזה - בגילומם של שמעון פינקל וחנה מרון - יגלה על בשרו את הפער בין חוברות הזיכרון לבין האמת הקשה: אותה פאניקה שאין בה גבורה המתחוללת בשדות הקטל. ב-1981, שנה לפני הפלישה ללבנון וניתוצו של הקונצנזוס סביב צדקתה המוחלטת של מדינת ישראל ביוזמות הקרביות שלה, נזקקו יושע ו״העיט״ שלו לסיוע פסיקת בג״ץ על מנת להימלט מהמגף הצנזורלי, שאיים אז למעוך את הסרט ואת מסריו.
עוזי: ״מה זה לא רוצה? את כן רוצה! אנחנו כולם רוצים! כל החבר׳ה הטובים, כל אלה שנהרגים. מי שרק בונה את הארץ... עמיקם מת, ודני קפלנסקי, ואח של אחת, לאה, מהכיתה שלי. ואומרים שאלה שנהרגים הם החבר׳ה הכי טובים - ככה זה!״.
לקולנוע מתוצרת הארץ נדרשו, אם כך, 25 שנים - מ״נועה בת 17״ ועד ״בופור״ - על מנת ליישם את הדיאלוג הזה הנבואי כמעט.
התרעות פיקוד העורף