כאשר במאי (או תסריטאי) מעיד שסרטו ״בודק את הגבולות״, יש מקום להניח שריחות רעים של דרוויניזם חברתי או פאשיזם פוליטי ינדפו מהסרט הזה. ואכן, ״הזדמנות נוספת״ של הבמאית סוזן ביר מדנמרק, מוכיח זאת סצינה אחר סצינה. בעצם, די באזכור שמה של ביר כדי להעיד על טיבו האידיאולוגי של סרטה. ביר, שהחלה את דרכה בקולנוע כבת חסות של לארס פון טרייר - בודק גבולות נודע ודי נתעב בפני עצמו - חוברת פה לתסריטאי אנדריאס תומס ינסן, שבעבר כבר כתב, ולעתים אף ביים כמה סרטים בעלי אתיקה פאשיסטית, אם לא גרוע מזה. ודי להיזכר ב״התפוח של אדם״, ״הקצבים״ או ״האחים״.
להלן הנקודות המרכזיות שמפורטות בסרטם של ביר וינסן, וזאת תוך העלמתם של כמה מהסודות הנחשפים במהלך העלילה, מחשש לגילויים העלולים להעכיר את רוחם של מעריצי ביר (ויש גם כאלה). שוטר נאה צורה ובעל ערכים הומניסטיים בולטים (ניקולאי סוטר־וולדו) נזעק ביחד עם שותפו בעבודה (אולריך תומסן) אל דירתם המזוהמת של סוחר סמים אלים, שזה עתה שוחרר מהכלא (ניקולאי לי קאס), ושל זוגתו, זונה הטובלת כולה במנות הרואין (ליקי מיי אנדרסן). במהלך הפשיטה המשטרתית על דירה זו, נדהמים שני משרתי החוק לגלות במקום את תינוקם של צמד המסוממים. הקטנצ׳יק, ששמו סופוס, מצוי במצב של הזנחה קיצונית וטובל כולו בתוך צואת עצמו.
ועוד יותר מכך, נדהמים השוטרים לגלות כי מההיבט המשפטי אין לשלטונות החוק שום סמכות לחלץ את התינוק האומלל מהחזקתם של הוריו הנפשעים. לשוטר הנאה ובעל המצפון הנקי עניין זה מכאיב במיוחד, משום שהוא ואשתו מגדלים בביתם המעוצב להפליא תינוק בשם אלכסנדר, שהוא בגיל דומה לסופוס האומלל, אלא שזה נהנה מתנאי גידול פירסט קלאס. נכון הוא שאמא של אלכסנדר המתוק (מריה בונווי) סובלת משאריות של דיכאון לאחר לידה, אבל בעלה השוטר המוסרי מכפר על כך בהתמסרות יוצאת דופן בכל הקשור לטיפול בפעוט החמוד.
והנה לילה אחד נופלים השמיים. אלכסנדר מתגלה בעריסתו כשהוא ללא רוח חיים. אמו, מובן מאליו, על סף איבוד שפיותה מחמת הצער. או אז נוקט בעלה, השוטר לדוגמה, צעדים מתבקשים מהסיטואציה האיומה הזאת. הוא אורז את תינוקו המת, מתגנב לדירתם של צמד המסוממים, מנצל את עלפונם מחמת ההזרקה האחרונה, ומחליף בזריזות את אלכסנדר המת בסופוס החי, ומביא אותו כשי לאשתו השבורה. אכן, סיטואציה שחוצה גבולות, בעיקר את גבולות הטעם הטוב, ונושקת כבר לטריטוריה של סרטי סנאף שמתעדים רציחות ומעשי אונס.
כמו בשיעור הדגמה לתורת המוסר בנוסח ניטשה, מעמידים בר וינסן אלה מול אלה את בני הזוג ״הטוב״ ובני הזוג ״הרע״; החננות כנגד הערסים; המחונכים והמאופקים לעומת הבהמיים והייצריים. זוהי מניפולציה פרימיטיבית, מורטת עצבים, המזכירה סרט בשם ״הקצבים״, שינסן כתב ואף ביים לפני כעשור, שמתאר אטליז המוכר בשר אדם באיכות טובה. השאיפה של הדרוויניזם החברתי לבטל את חוקי המוסר לטובת צידוד בתורה הגורסת שהחזק שורד, כבר הניעה בעבר את מחשבתם של מכונני האס־אס הנאצי. באופן עקרוני אין שוני בין הדילמות ההן, שהיינריך הימלר נהג להתחבט בהן, לבין אלו המיושמות ב״הזדמנות נוספת״.
ביר, שזכתה לפני ארבע שנים באוסקר ההוליוודי בעבור סרטה הצבוע ״בעולם טוב יותר״, היא במאית שעיקר המוניטין שלה נבנו סביב ההסתמכות על עבודתם של הצלמים התזזיתיים שמועסקים בסרטיה. הוא הדין גם ב״הזדמנות נוספת״, שצולם על ידי מיכאל סינמן. מדובר אומנם בצלם מתחיל, אבל כזה שהפנים היטב את לקחי תנועת ״דוגמה 95״ המגונה, שאותה הנהיג פון טרייר, ושסוזן ביר הייתה חלק ממנה. הפן האסתטי של קולנועני ״דוגמה 95״ ביכר תמיד לכער את המציאות. אף על פי שתנועה פילמאית זו נפחה את נשמתה לפני שנים, ניכר שביר לא שכחה את הכללים המקודשים שנוסחו ב־1995 על ידי פון טרייר, והיא מוסיפה ליישם אותם גם על גיבוריה העכשוויים.
לצד כיעורן המכוון של הנפשות הפועלות, וההתעקשות על הבלטת העיוותים הנפשיים, בולטת בסרטם של ביר וינסן הכתיבה הרשלנית, גדושת החורים ונטולת ההיגיון העלילתי. כל זאת, בשם הסנסציה הכרוכה ב״בדיקת הגבולות״, ועל ידי ניתוץ ההסכמה השקטה המלווה כבר שנים את עושי הסרטים ואת הצופים בהם -לא מסכנים חיי תינוקות, אפילו אם הם רק קולנועיים.
הגישה המגויסת, שרואה בסרט זירת התגוששות סביב סוגיית ההישרדות בעולם נטול חוקים, מכתיבה גם את אופי עבודתם השבלונית, דקלרטיבית, של השחקנים, שכולם, מלבד אחת, עושים עבודה מתחת לכל ביקורת. היחידה המגלמת (אם כי בהיסטריה מופרזת) דמות בשר ודם היא ליקי מיי אנדרסן, שעושה את תפקיד האם