אתיופיה אהובתי: הסרט שחושף את עולמם של יוצאי אתיופיה המבוגרים

אם היינו צריכים עוד הוכחה שהעדה האתיופית כאן כדי להישאר, אז היא באה בדמות הסרט "עלים אדומים", שכתב וביים בזי גטה, שיצר סרט שדובר כולו אמהרית, החושף תמונה עגומה על הקהילה האתיופית בישראל, ובעיקר הקושי הנורא שעובר על המבוגרים בתהליך ההתאקלמות במציאות החדשה.

העומדים מאחורי הסרט הם חגי ארד ואלעד פלג, מבעלי "דרומה הפקות", חברת הפקות שנמצאת ליד שדרות, ששמה לה למטרה לקדם את העשייה הקולנועית בדרום.

ארד: "המהגרים האמיתיים, אלו ששילמו את המחיר הכבד ביותר, הם המבוגרים. ראשי המשפחה שעזבו את ארצם והיגרו לארץ אחרת עשו זאת מתוך ידיעה שמעמדם ומצבם לא יהיה יותר כפי שהיה. הם ידעו שהם מבוגרים מדי כדי למצוא עבודה שתתאים לכישרונותיהם. ידעו שכבודם ייפגע, שזהותם תתעמעם. אלה שהגיעו מאתיופיה גם עברו ממדינה אפריקאית, מסורתית וכפרית בעיקרה, למדינה מערבית, קפיטליסטית ועירונית".

פלג: "זה עוד יותר העצים את הפער והקשה על תהליך ההגירה. יחד עם זאת, הם בכל זאת בחרו להגר, מתוך רצון להפוך את חיי ילדיהם ונכדיהם לטובים יותר. לכן אנחנו מעריצים אותם. אנחנו מעריצים את מסגניו, גיבור הסרט, את ראשי השבט, וכן, גם את ההורים של בזי. זה גם היסוד האוטוביוגרפי של הסרט. דמותו של מסגניו מבוססת על אביו".

פלג: "העיקרון היה ברור מההתחלה. מסגניו, גיבור הסרט, מדבר רק אמהרית, למרות שהוא כבר 30 שנה בארץ. הוא מקפיד לדבר אמהרית מתוך עיקרון לשמור על המסורת, על העבר, על התרבות שממנה הגיע. חשוב לו להמשיך ולהיאחז בעבר. הילדים שלו דוברים את שתי השפות, ומזגזגים בין עברית לאמהרית, לעתים באותו משפט. כשמדברים מהרגש, מהבטן, חוזרים תמיד לשפת האם. לכן גם הם, ברגעים היותר דרמטיים, חוזרים לאמהרית. הילדים, נכדיו של מסגניו, מדברים רק עברית. זו השפה היחידה שלהם. כשהם מדברים, שומעים עברית בלבד. משום שמסגניו נמצא כמעט כל שנייה בסרט, הסרט דובר כמעט כולו אמהרית".

ארד: "יש פה גם ערך מוסף. זה כמעט מקרה יחיד שבו שומעים שחקנים דוברים אמהרית בסרט קולנוע ישראלי. מתגובות הצופים אנחנו יודעים שבאיזשהו שלב של הסרט, כבר לא שמים לב לאמהרית. היא מפסיקה להישמע שפה זרה. זה בדיוק מה שרצינו שיקרה. האמהרית הופכת לחלק בלתי נפרד מהישראליות, ולא נשמעת זרה״.

פלג: ״אף שמדובר בסיפור טרגי, הסרט מנסה להציג מציאות כמה שיותר אותנטית וריאליסטית. כמו בחיים, יש בסרט רגעים קשים, רגעים קלילים יותר, רגעים של שקט, ורגעים של מתח. פה ושם נשזרו בדיחות שהן חלק אינטגרלי בסצנה, שהן חלק מהסיטואציה. מי שמבין את ההווי של הסרט, מבין גם מה מצחיק באותו הרגע״.

פלד: ״בסצנת הסיום מסגניו משוחרר מבית המאסר שאליו נלקח אחרי לילה של שיטוט ברחובות. הוא חולק ניידת עם העובדים הזרים אחרי שאיבד כל מה שהיה לו, את משפחתו, את הכיפה על ראשו, את כבודו, אולי גם את אנושיותו. כשהוא משוחרר, הוא מביט מעבר לשער, מתלבט כיצד להמשיך. ואז הוא עושה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות כמהגר. ללכת. הוא מתחיל ללכת, לא ברור לאן ולאיזו תכלית. תוך כדי צפייה גילינו שמסגניו הולך ללא עצב. הוא מביט בפרחים, ואת הלילה החליף אור של בוקר. חוסר התכלית משדר תחושה של התחלה והזדמנות חדשה. הבנו שכל ההליכות שמסגניו עושה לאורך הסרט מייצגות בדיוק את התובנה שלנו לגבי ההגירה. המהגר לעולם לא ימצא בית, ותמיד יהיה נדון ללכת״.

ארד: ״עם זאת, במסעו הראשוני מאתיופיה לישראל, מסגניו העניק הזדמנות חדשה לילדיו ונכדיו. זאת הסיבה שבגללה היגר מלכתחילה. ההגירה אינה בור ללא תחתית או שבר, אלא גם הזדמנות. הסרט שינה לנו לגמרי את נקודת המבט. אנחנו מקווים שגם הצופים יצאו מהסרט עם תחושה דומה. אנחנו מנסים לגעת כמה שיותר בנושאים שמעסיקים אותנו וחשובים לנו, כמו זכויות אדם, מוגבלויות וכדומה. חשוב לנו להשמיע את קולו של האחר, להיות קולם של חסרי הקול. בזי, במאי הסרט, כמהגר שעלה מאתיופיה, עוסק הרבה בגזענות לכל סוגיה, נגד כל הגזעים, הדתות והלאומים. בשנים האחרונות בזי גר בשכונת שפירא, מעוז העובדים הזרים״.

פלד: ״מההיכרות שלנו את בזי, אנחנו יודעים שהנושא של גזענות מטריד אותו מאוד. גם בסרט הבא שלו, 'אהבה אחרת', הגזענות תתפוס חלק חשוב. הפעם זו תהיה גזענות בתוך העדה. הסרט החדש יעסוק בסיפור אהבה בין אתיופית יהודייה מבוגרת לבחור אריתראי מוסלמי צעיר״.

ארד: ״חשוב לנו להראות שקיימת גזענות גם בקהילה שסובלת מגזענות. גזענות היא גזענות, ואנחנו מתנגדים לה בכל צורה שהיא״.