בלילה גשום, על כביש חלקלק סמוך לעיר מילנו, נפגע רוכב אופניים מכלי רכב חולף. תאונת פגע וברח זו, הפותחת את הסרט "הון אנושי", מתפצלת מיד לארבע חטיבות סיפור נפרדות, שכל אחת מהן עוסקת בדמות אחרת המעורבת בדרך כזו או אחרת באירועי התאונה. חיבורם יחד של ארבעת הסיפורים מניב עלילה המתיימרת לשלב מבט נוקב על תחלואי איטליה בת זמננו, עם פתרון בלשי לחידת זהותו של הדורס.
פאולו וירזי, במאי ותיק ש"הון אנושי" הוא סרטו הארוך ה־11 (והראשון שמוקרן בישראל), נטל נובלה שכתב סטיבן אמידון האמריקאי, והעתיק את מקום התרחשותה מאזור החוף המזרחי בארצות הברית אל הצפון הבורגני של איטליה. מטרתו הנחושה הייתה לחולל על הבד סאטירה חברתית שתפרוש היבטים רחבים ככל האפשר על אודות המדינה שלמרבה הבושה העמידה בראשה טיפוסים מפוקפקים כמו ג'וליו אנדראוטי או סילביו ברלוסקוני.
חמדנות, פזרנות, אטימות לב וצער גיל ההתבגרות משמשים פה כחומר דלק שעליו מריץ וירזי את טיעוניו. מדובר במעקב אחר שתי משפחות – האחת עשירה מופלגת, האחרת שייכת למעמד הבינוני. נערה מהמשפחה הדלפונית יחסית (מתילד ג'יולי, שחקנית טרייה ומרשימה) היא בת זוגו של נער מהמעמד העליון (גוליילמו פינלי).
כתוצאה מקשר רומנטי זה מצליח אביה של הנערה (פבריציו בנטיבוליו), מתווך נדל"ן עלוקתי שכאילו יצא מאיזה מחזה של מולייר, לתקוע רגל בארמונם של העשירים. הוא אפילו משקיע סכום של חצי מיליון יורו בקרן הון המנוהלת על ידי אביו של הנער (פבריציו ג'יפוני).
בינתיים מנסה אשתו של העשיר (ולריה ברוני־טדסקי) לשקם אולם תיאטרון היסטורי, ולהפוך לפטרונית האמנויות. הכל, כמובן, על חשבון כספיה של אותה קרן הון. מובן שהעניינים מסתבכים בהתמוטטות המניות הראשונה, והכל משתבש וקורס בבת אחת.
וירזי פוסע כאן במשעולים פילמאיים שנכבשו עוד בשנות ה־70 על ידי דור הבמאים ששלט אז בקולנוע האיטלקי – מרקו בלוקיו, ברנרדו ברטולוצ'י, אליו פטרי – וניסח את ההתקפה החברתית הקודמת על ריקבונו של מעמד העשירים בצפון איטליה. למרבה הצער, וירזי אינו מסוגל להציע את אותו מגע יד מבריק שהיה לבני הדור ההוא, מה גם שהוא עצמו מבלבל לעתים בין סאטירה פוליטית אפקטיבית לבין פרודיה לעגנית המעוצבת בחובבנות. אילו וירזי היה מחזק את הפן הפוליטי בסרטו ומדלל את נטייתו להגחיך את החברה, "הון אנושי" היה מרוויח ממהלך שכזה.