"כן, ככה זה כשאנחנו הבעלבתים של עצמנו'", הוא אומר על עצמו ועל שני חבריו הצעירים להצגה, השחקנים עירית גדרון ותומר אופנר. "בהתחלה כמעט נשברנו. לא ידענו מה בדיוק לעשות. אדמיניסטרציה זאת לא בדיוק העבודה שלנו. אנחנו שחקנים שעושים תיאטרון. אבל היום לא צריך שום תיאטרון. יש שיווק. אם יש לך משווק טוב, אתה יכול למכור כל זבל".
"יש לך כזה? אנחנו לא הצלחנו למצוא. ניסינו ולא הלך, אז לקחנו את העניינים לידיים. אנחנו לא הקאמרי, שמצליח עם משווקים מפני שיש לו אפשרות לשלם להם משכורות גבוהות. אז עירית (גדרון) לקחה את התפקיד על עצמה והיא עושה טלפונים לכל מקום אפשרי. היא יודעת לשכנע, אם כי הקיבוצים של היום, למשל, הם לא הקיבוצים של פעם, ויש כאלה שאין להם כבר כסף לתרבות".
"אני? מה פתאום! ישר מזהים את הקול שלי, מה גם שזה מתחת לכבודי להתעסק עם שיווק. אני יודע רק לשחק".
בסרט התיעודי שיוקרן היום רואים את כהן ושות' מציגים את "האנשים הקטנים של צ'כוב" בדירתו המוזיאונית ברמת גן, כשהקהל יושב בסלון על כיסאות מפלסטיק. "זה המדחום הכי טוב שיכול להיות", הוא מספר.
"מאחר והשכנים בבניין שלנו לא מוכנים שנתקין מעלית, סידרנו גלגלת איתה אפשר להעלות את הדברים מלמטה. כמי שמופיע הרבה פעמים עם אקורדיון, אתה יודע מה זה לסחוב את הצעצוע הזה במדרגות?".
התרעות פיקוד העורף