eרוב ל־60 במאים, מהבולטים ביוצרי הסרטים בארץ ב-50 השנים האחרונות, משתתפים ב״חגיגה לעיניים״, סדרה בת עשרה פרקים על הקולנוע הישראלי, שתוקרן מיום ראשון הקרוב בערוץ הראשון. דניאל (דני) וקסמן, שעם סרטיו ״טרנזיט״, ״חמסין״ ו״המיועד״ היה מהדמויות הבולטות בקולנוע שנוצר כאן בשנות ה-80, איננו ביניהם. לאן נעלמת? - אני שואל אותו. ״לא בדיוק נעלמתי״, הוא משיב. ״זה מכבר אני מחלק את חיי בין ישראל להודו, וכשיצרו את הסדרה, לא הייתי כאן״.
אני מסב עם וקסמן בבית קפה תל אביבי, כמטחווי קשת מהבית בלב העיר, שבו נכחתי לפני 36 שנה בדיוק בצילומי ״טרנזיט״, סרטו העלילתי הראשון, שלו כתב את התסריט עם המחזאי דניאל הורוביץ. בכיכובו הבלתי נשכח של גדליה בסר הוא הביא בו את סיפורו הדמיוני של אריך נוסבאום, מהגר נצחי, שחי כל הזמן על המזוודות, כשהוא שרוי בחלום לא ממומש לחזור לגרמניה, ארץ הולדתו. ״אני רואה את גדליה בפוסטר של הסרט ונזכר באבא שלי״, מעיר וקסמן ומציין שהסרט, שהוצג בהצלחה בפסטיבלים בעולם ונמכר כהוגן בחו״ל, כיסה את ההשקעה בו.
וקסמן, אז בן 33, סיפר את סיפורו בין צילומי הסרט. בן שנה עלה ארצה מסין, שבה נולד להוריו שנמלטו לשם מאימת הנאצים. גדל בתל אביב. בהיותו תלמיד תיכון החל לצלם את החבר׳ה במסרטה שקנה לו אביו ואהב את סרטי טרזן. ״לא יודע אם השתגעתי כבר אז על קולנוע, אך הייתי בורח מבית הספר כדי לראות סרטים״, העיד. לאחר שירות צבאי בצנחנים, לימודים בבית צבי ובבית ספר לקולנוע בלונדון, והחל לפלס את דרכו בתעשיית הסרטים המקומית.
"הייתי בורח מבית הספר כדי לראות סרטים". וקסמן בצעירותו
״ככל שאני אוהב לפנטז, השאיפה שלי היא לשקף בקולנוע מציאות, לא לספר אגדות״, העיד וקסמן הצעיר, שלפני תחילת ההסרטה של ״טרנזיט״ שיחק ב״סוסעץ״, סרטו של יקי יושע. ״עם הגובה שלי, נאלצתי להצטלם שם בלי נעליים, כדי לא להיראות יותר גבוה משמוליק קראוס״, הוא נזכר.
כלומר, היית גם שחקן.
״בשביל זה הלכתי ללמוד בבית צבי. ל׳סוסעץ׳ הגעתי עם ניסיון מסוים במשחק מול מצלמה. לפני שצילמתי את הסרט הקצר שלי 'אבי', השתתפתי בסרט שעשה הצלם דוד גורפינקל על נכי צה״ל לצורך גיוס כספים להם. אני שיחקתי שם את הגיבור הנכה בכיסא גלגלים. הייתה לי בהסרטה חוויה מוזרה. לא אמרו לנכים שאני רק שחקן בסרט תיעודי והם חשבו שאני אחד מהם. כשבסוף קמתי מכיסא הגלגלים, התחילו קריאות של 'עבדו עלינו!', שמהדהדות לי באוזניים עד היום. היו לי התנסויות נוספות במשחק, כולל זה ששיחקתי כניצב שוטר ב'השוטר אזולאי' של קישון. כעבור שנים שיחקתי מרגל ב'ביום בהיר רואים את דמשק', סרט של ערן ריקליס, ואחר כך גם השתתפתי ב'ארץ חדשה', סרט של אורנה בן־דור. איך זה להיות מול המצלמה? אני אוהב לשחק, אם כי כמובן לא כל דבר״.
גליל, ברלין, תל אביב
שנתיים לאחר ״טרנזיט״ יצא ״חמסין״, סרטו השני של וקסמן. ״היה לי חשוב לעשות סרט על יחסי יהודים וערבים על רקע קרקעות בגליל״, מעיד הבמאי. בראיון ב-82' אמר לי: ״הסרט מתמודד עם המציאות בצורה נכונה ואמינה. אולי יש כאלה שאוהבים לטמון את הראש באדמה ולא מבינים שאנחנו יושבים על חבית של חומר נפץ ומתעלמים מכך שהזמן לא פועל לטובתנו. אם לא ישתנו הדברים, תקרה פה קטסטרופה״.
וכיום?
״כיום, מצער לראות שלאחר כל השנים שעברו מאז עדיין שולט בנו הפחד מהעם האחר שגר כאן, ויש מעגל אלימות בלתי פוסק״.
איך גיליתם את יאסיף שאוואף, הכוכב הערבי של הסרט, לצד שלמה תרשיש?
״זה סיפור. כשלא מצאנו שחקן ערבי לתפקיד הראשי, מפיק הסרט, יענק'לה ליפשין, שם עין על יאסיף, כששיפץ את הבית שלו. הבחור, שלא התקבל בארץ לשום אוניברסיטה, נאלץ לעבוד בבניין והתברר שגם ידע לשחק״.
מתוך "חמסין". צילום מסך
קו פרשת המים בקריירה הקולנועית של וקסמן אירע אי אז ב־89', כעשור לאחר "טרנזיט". זה קרה לו בצילומים של "המיועד", סרטו השלישי, שזכה לשבחים רבים, כולל פרס וולגין בפסטיבל ירושלים, כעבור שנה, אבל הותיר אצלו משקע מריר. "נפלתי לידיים של אהוד בלייברג, מפיק שאי אפשר היה לעבוד איתו", הוא נזכר.
למרות זאת, הצלחת להעביר את המסר של הסרט.
"אכן, אז, בשנים הראשונות שלי בעמוקה שבגליל, היה לי חשוב להראות בסרט את השליטה המוחלטת של הדת על בני אדם. הסרט שיקף את ההשקפות שלי כאדם מאמין, אבל חילוני. לאחר תחקיר מעמיק שעשיתי על קברי הצדיקים, הבנתי עד כמה אנשים צריכים את זה אולי במקום פסיכולוג".
הסרט לא בדיוק נהיה להיט.
"הוא אומנם ייצג את ישראל בפסטיבל קאן, אבל ההפצה שלו בארץ נמסרה בטעות למנחם גולן. לא הייתה לי מילה בעניין. המפיק טוען שכל העותקים נעלמו ומי שהיה בין 20 אלף צופי הסרט דאז ראה, ובזה נגמר הסיפור של 'המיועד'. זה היה הסיוט של הקריירה שלי".
הסרט נעלם, אבל נשארו שני כוכביו, שולי רנד ורונית אלקבץ, שאתה חתום על הגילוי שלהם.
"אני זוכר את זה כאילו הדבר התרחש אתמול. כבר היינו בסיומו של יום אודישנים מתיש ורציתי ללכת הביתה. 'עוד מישהי בדרך', עצרו אותי. כשנכנסה רונית אלקבץ, אז בכלל לא שחקנית אלא דוגמנית שלא הכרתי, אמרתי על המקום לנערה שלצדי - 'זאת אושרה!' רונית הביאה איתה כריזמה מאוד חזקה, שנשארה לה עד היום. סיפור אחר היה עם שולי רנד, אז כבר שחקן בתיאטרון שבא ממשפחה דתית, דבר שנתן לו איזשהו חיבור לדמות של 'המיועד'".
מה הביא אותך לגליל?
"כמי שאוהב טבע, לא נראה היה לי לגדל את ילדי בתל אביב. הצעיר שבהם, דוד, עושה סרטים. שתיים משלוש בנותי בברלין. עד היום אני מרגיש מחובר לגליל, אבל כאיש קולנוע אני לא יכול בלי תל אביב. בתקופה ההיא ניהלתי במקביל את מחלקת התוכניות של הטלוויזיה בכבלים והייתי בטיסות בין הצפון לבין המשרד בעיר הגדולה. הייתי פה ושם, עם דרמות טלוויזיוניות כמו 'שירת הגליל', 'מול היערות' ו'בר־מצווה', שהוסרטו בגליל. דומה שאין מישהו שצילם כל כך הרבה את הילולת ל"ג בעומר במירון כמוני. 'שירת הגליל' זו, בעצם, העבודה שלי שאני הכי אוהב. זאת הייתה חוויה מדליקה לעשות סרט בלי תסריט מוכן, חוץ מכמה דפים כתובים. הייתי יוצא עם הצלם אל הנוף ומחפש סיפורים על הדרך. כך העברתי אל המסך את נופי הגליל ואת האנשים שחיים באזור. בשבילי זה היה כמו לכתוב שיר ואגב כך חוויתי את החוויה היצירתית הכי גדולה שלי. פחות התלהבתי ממה שיצא לי מהדרמה 'מול היערות', אם כי הייתה לי שם חוויה מרתקת לעבוד עם פולי מהגשש, שהיה איש נפלא. יש לא מעט אלתור אצלי. כך היה עם הסרט התיעודי 'מנליק נסיך יהודי שחור'. פגשתי בחור בתחנה המרכזית בתל אביב ומפה לשם נסעתי איתו לאתיופיה, להצטרף אליו במסע שלו לחיפוש אחר אמא שלו, שלא נתנו לה לעלות ארצה. נסעתי איתו ומצאנו אותה. כלומר, יצא לי להקדים את סדרת הטלוויזיה 'אבודים'".
"רונית הביאה איתה כריזמה מאוד חזקה, שנשארה לה עד היום". אלקבץ. צילום: מיכל פתאל, פלאש 90
אגב כך נעלמת מנוף במאי הסרטים העלילתיים.
"זה יצא ככה. שנים פניתי לקרנות ונדחיתי. הלקטורים, אלה שבוחרים את הסרטים הראויים לתמיכה, עמדו בדרכי. לא נלחמתי. פניתי לכיוונים אחרים, כשבין השאר התחיל הסיפור שלי עם הודו. בראשית שנות ה־90 יצאתי למסע ראשון בארץ הגדולה הזאת, בשעה שהילדים שלי עדיין היו קטנים. תמיד אהבתי הרפתקאות, כשלהודו הביא אותי גם עניין היוגה. יש לי שם מורה שמדי פעם אני נוסע אליה. לא אשכח איך לקראת אותו מסע הכנתי טוב־טוב את זוגתי, שרה. לא היה פשוט לשכנע אותה לצאת לדרך עם ארבעה ילדים, כשהקטנה הייתה בת שנתיים וחצי. אבל כשנחתנו בבומביי, עם אלפי הקבצנים והנכים ברחובות, זה היה שוק לא קטן והרעיה שלי הייתה מאוד 'חפורה', למרות כל ההכנה שלי. הכל השתנה תוך יומיים, כשטסנו לחבר שלי, במפרץ בנגל. שם מצאנו את הודו שאהבנו, ארץ שצריך לדעת לכבד את התרבות שלה. הודו מושכת אותי כשיש שם עם, הנטוע עמוק בתוך התרבות שלו. הם לא עם של פליטים כמונו. שם אני זר ולמען האמת אני אוהב את תחושת הזרות הזאת, שאותה ביטאתי קודם לכן ב'טרנזיט'. אני נמצא שם כמה חודשים מדי שנה, כשמתאפשר. ככה מתאים לי. ב־2004 ביימתי שם את 'מכתבים מרישיקש', סרט טלוויזיה, שהביא הנה משהו מהודו".
אפשר לחיות מזה?
"פה ושם אני עושה סרטי תדמית. ובשביל הפרנסה אני גם בעסקים, בעיקר בנדל"ן. אבל אני לא שוכח שלפני הכל אני במאי קולנוע. ככזה, אני מנסה להרים סרט גדול".
פרס מפעל חיים
הרחק מהזרקורים יוצר וקסמן סרט תיעודי שיחשוף לנו את "הלוויים ההודים". "בעקבות הצונמי נחשפו בים מקדשים עתיקים, כולל אבנים שעליהן כתובות בארמית עתיקה", הוא מעיד. "התברר שכתוב עליהן על מסע של עברים בני שבט לוי מנחלת שבט יהודה בארץ להודו. כשחקרתי את הנושא, גיליתי שעוד לפני עשרות שנים יצחק בן-צבי, לימים הנשיא השני של מדינת ישראל, גילה עניין בשבט, השומר על סממנים יהודיים. אין צורך לחשוש מפני זה שפתאום נוצף במיליון הודים. מסתבר שהם לא רוצים שום קשר עם מדינת ישראל. לטענתם, הם העברים האמיתיים ולנו אין קשר להיסטוריה שלהם. בהיותם מעשירי הודו, הלוואי שיהיו מהם כאלה שיהיו מוכנים לעלות לישראל. נשאר לי לצלם עוד כמה טקסים אצלם. כשהסרט יושלם, הוא יהיה מבחינתי מעין מפעל חיים".
כשמתקרב יום ההולדת ה־70 שלך, זה אצלך בבחינת עכשיו או לעולם לא?
"גיל לא נראה לי כבעיה. זה לא מה שיעכב אותי לחזור לבימוי פיצ'ר. אם אתחיל לצלם סרט, זה מתוך צורך לספר סיפור מסוים. אחד הרצונות שלי זה לביים סרט שכולו יתרחש בסין, על מהגרים שם בשנות ה-40 וכך לסגור מעגל עם המקום שבו נולדתי בשנגחאי ועם הסיפור של המשפחה שלי. לא תאמין, אבל היה לי שם דוד מהפכן, שבמלחמת העולם השנייה היה במחתרת נגד היפנים ואחר כך חבר לקומוניסטים״.
הרעש כעת בתחום התרבות מעורר אצלך חששות?
״אין ממה לפחד. כל במאי שיש לו סיפור וחשוב לו להעביר אותו בסרט, אני משוכנע שיעשה את זה בכל מצב״.