מחר (רביעי) בערב תתבצעה הלכה למעשה היריקה המכוערת בפרצופו של הקולנוע הישראלי, כאשר סרט התעודה ״אל סף הפחד״ יוקרן לראשונה בארץ בחללו של בית ההארחה ״משכנות שאננים״ שבימין משה בירושלים.



זה יקרה יממה אחת לפני שריקת הפתיחה של פסטיבל הקולנוע בירושלים, באולם הקרנה שאיננו מארח אף לא סרט אחד נוסף מבין 150 סרטי הפסטיבל. וכך, בקבורת חמור מחוץ לגדר, תיחתם הפרשה המבישה הקשורה בסרט העוסק כביכול ברוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין.

חמישה גורמים חברו יחד כדי לחולל את הסקנדל המיותר הזה; שרת התרבות, הנהלת פסטיבל ירושלים, הלקטורים המקצועיים שפעלו מטעמה, האיגודים השונים של עושי הסרטים בארץ, וכמובן, יוצרי ומפיקי הסרט. דומה שכל מי שטבל אצבע בתוך המרק הדוחה של ״אל סף הפחד״ הוסיף קיסם למדורה הזו, שכלל לא היה בה צורך אילו מישהו היה פועל באופן סביר.

תקציר הפרקים הקודמים: מירי רגב, שרת התרבות, קפצה בראש והודיעה שאם יוקרן סרט פיגולים זה, היא תקצץ בתקציבי המדינה המועברים לסינמטק ירושלים, שאחראי גם לפסטיבל הסרטים. לא צריך היה להמתין לפסיקתו (המאוחרת מדי) של יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, כדי להבין שאין זה כלל מסמכותה של השרה רגב לבצע קיצוץ שכזה. הנהלת הפסטיבל, מסיבותיה העלומות, דווקא נבהלה שלא לצורך מהתלהמות השרה, וגירשה את סרט המריבה אל מחוץ לגדר. כלומר, הפוליטיקאית המקרתיסטית ניצחה.

הפוליטיקאית המקרתיסטית ניצחה. מירי רגב. צילום: אבשלום ששוני

בכל מדינה שבה התרבות משמשת תשתית לאיכות חיים, רגע הכניעה הזה של הנהלת הפסטיבל היה מהווה את רגע ההתקוממות של איגודי הקולנוענים. בטורקיה, למשל, משכו איגודי היוצרים את סרטיהם העלילתיים והתיעודיים משלושה פסטיבלים ברציפות - אנטליה, איסטנבול ואנקרה - שנערכו בחודשים מרץ, אפריל ומאי האחרונים. זאת משום שנציגי הממשלה ניסו להפעיל כפייה צנזורלית על הנהלות הפסטיבלים הללו, שעמדו היטב בלחצים. ואילו כאן נתפסו איגודי היוצרים בתענית דיבור משונה, שאיננה אלא סוג של שיתוף פעולה מגונה עם ההנהלה המתקפלת של פסטיבל ירושלים.

מובן שכל האוויר הרע הזה לא היה משתחרר לחלל כלל אילו הלקטורים המקצועיים מטעם הנהלת הפסטיבל, שבחרו את הסרטים הראויים לדעתם להתמודד בתחרות הרשמית של האירוע, היו מפעילים לא רק את חושי הטעם הטוב שלהם (וזה כמובן עניין יחסי) אלא גם את השכל הישר שלהם. לכל מי שצפה או יצפה ב״אל סף הפחד״ ברור שמהבחינה החוקית אי אפשר להקרין בפומבי סרט זה. זאת בשל פניו הגלויים של ילד קטן - ינון שמו, בנו של יגאל עמיר - שהוא למעשה גיבור הסרט. מגבלה חוקית זו תגרום מחר בערב לפתרון מאולתר ומכוער, שכן ״אל סף הפחד״, כך נמסר, יוקרן ב״משכנות שאננים״ כאשר פניו של הילד יטושטשו. והילד, יש להוסיף, מופיע במחצית מ-80 דקות הסרט.

חלקו הפותח של הסרט-  הוא גם חלקו היותר גרוע
עד כאן על כל הסובב את המוצר; וכעת לסרט עצמו. מדובר בסרט לא טוב, מבולבל, חסר עמוד שדרה, ומבחינות רבות אפילו מיותר. הבמאים הרץ פרנק, שהלך לעולמו לפני כשנתיים, ומריה קרבצ׳נקו, שהשלימה את העבודה שפרנץ המנוח החל בה, זרמו ככל הנראה עם ההתרחשויות, ולא פעלו על פי תוכנית מתוסרטת מראש. מובן שאין זה המקרה הראשון שכך מתנהלת הפקת סרט תעודה, אך במקרה הנוכחי זהו סוג של פסק דין קטלני, שהוצא מראש נגד המוצר מושך האש שלהם עצמם.
מהבחינה החוקית, כנאמר לעיל, אין אפשרות לבחור בילד כנושא הסרט, משום שפרושה עליו הגנה משפטית מוצדקת. והוא היחיד, יש להוסיף, שבכלל יוצא כאישיות מעניינת בכל הפרשה. זאת משום שהסרט עוקב אחריו כאילו הוא בכור שטן, מעין ״תינוקה של רוזמרי״ חדש. כלומר סוג של משיח-לעתיד-לבוא הסופג רוע אל תוך מחזור הדם שלו מיום לידתו, ועד אותו הרגע שבו יידרש כביכול להשלים את מלאכתו הנתעבת של אביו. למראה ״אל סף הפחד״ (לפני טשטושי הפנים המובטחים) דומה שזהו הכיוון המגונה שאליו חותר הסרט.
כיוון יצירה אחר שנלקח בחשבון עם תחילת צילומי הסרט (כלומר, לפני כעשר שנים) היה סיפור האהבה הלוהטת שניצת בין הרוצח לבין אשת שוליים חברתיים, שלא נקלטה במיינסטרים הישראלי. סביב מתח דרמטי שכזה נוצרו כבר די והותר סרטי תעודה ברחבי תבל, וחלקו הפותח של ״אל סף הפחד״, המהמר על כיוון עלילתי זה, הוא גם חלקו היותר גרוע. אפשרות בחירה נוספת, שהייתה לפרנק המנוח ולממשיכתו קרבצ'נקו, היא התמקדות באישיותה של לריסה טרימבובלר - ילידת מוסקבה, חוזרת בתשובה, גרושה עם ארבעה ילדים, בעלת דוקטורט, שמשום מקום מחוללת סנסציה תקשורתית בישראל.
ויש עוד אפשרות, מרתקת ביותר, שהסרט לא נגע בה כלל, והיא מתמקדת בכינונה של משפחת המלוכה לעתיד לבוא. שהרי בתה של טרימבובלר (מנישואיה הראשונים עם בנימין ויניקוב, פעיל חידתי בימין הקיצוני) נישאה לאחיו הצעיר של יגאל עמיר, ובכך כמו חוזקה הברית בין הדחויים.
בפועל, על הבד, לא נראה שיוצרי הסרט בחרו כיוון להיצמד אליו, והסרט נע כשיכור בין קטביו השונים, תוך שילובם של מספר מרואיינים שבהקשר הנוכחי נראים מיותרים לגמרי (לדוגמה: עו״ד ארי שמאי, המייצג את בני הזוג עמיר בכל הקשור לעתירות נגד השב״ס, או העיתונאית סופיה רון, שראיינה בעבר את טרימבובלר). אם להוסיף לכל אלה את היציאה המוזרה שאיננה במקומה של הסרט המתמקדת בחייו, במחלתו ובמותו של הרץ פרנק - הבמאי המקורי של ״אל סף הפחד״ - התוצאה המתקבלת על הבד היא לא יותר מסרט סטודנטים, שדומה כי הגיעה העת שמישהו ייטול אותו עמו אל חדר העריכה ויעשה משהו קוהרנטי עם חומרי הגלם האצורים בו.
ונקודה נוספת לסיום: מובן מאליו שההזדעזעות הפוליטית של פרנסי השמאל והימין כאחד, נוכח האפשרות ש״אל סף הפחד״ מביע הזדהות כלשהי עם פועלו ואישיותו של עמיר, היא טיפשית ומניפולטיבית. היא כזו לא רק בגלל הדעות ההיסטריות שהובעו, אלא מהטעם הפשוט שגלריית המזועזעים - מרגב ועד בוז'י הרצוג - לא ראו כלל את המוצר הפגום הזה קודם לקריאות הגוועלד שלהם. •