המונח ״ערים של נייר״, שאליו מתייחס שמו של סרט זה, הוא טריק של משרטטי מפות, הנועד לשמור על זכויות היוצרים שלהם.
לכל מפה מקורית ששורטטה מצרפים הקרטוגרפים החרוצים מקום יישוב בדוי, שנועד לסייע להם לזהות העתקים מזויפים של המפות האוריגינליות שלהם, שהרי אין שתי מפות עם אותה העיר שאינה קיימת כלל.
דומה שאין דבר עצוב יותר מאשר נשף סיום הלימודים בבית הספר התיכון. נכון הוא שבאירוע מכונן זה חווים רבים מהבוגרים הטריים את ההשתכרות הראשונה, ואפילו את הסקס הראשון שלהם, אך בעיקר מהווה נשף סיום הגימנסיה רגע של פרידה מהחברים הישנים, מהמריבות הקטנות, וגם מעולמות הבריחה אל הצעצועים ואל ההסתתרות מתחת לשמיכה עם הדובי האישי. לאחר טראומת הנשף עוזבים אמריקאים את בית משפחתם לטובת הקולג', ואילו ישראלים הולכים לצבא. ובפרמטרים של דרמה עלילתית זהו למעשה אותו הדבר.
הנער קוונטין (נאט וולף) התאהב בשכנתו מרגו (קארה דלווין) מיד כשראה אותה לראשונה, אז היו בני 8 בערך. עשר שנים מאוחר יותר, מרגו היא מלכת השכבה, וקוונטין שכמעט אינו מדבר איתה. הוא עוד חננה שמתכנן להיות רופא־אונקולוג, להינשא בגיל 30 ולגדל חופן ילדים. אלא שמרגו משבשת לו את התוכנית הזעיר־בורגנית שלו, כאשר לילה אחד, בערך שבוע לפני נשף הסיום, היא מפציעה לפתע פתאום בחדר השינה שלו ונוטלת אותו עמה לסדרה של הרפתקאות ושיגועים ליליים, שנועדו בעיקר לנקום באקס הבוגדני שלה, שבדיוק אז מבלה במיטה של החברה הכי טובה שלה.
בבוקר שאחרי הלילה המסעיר הזה, קוונטין אינו מוצא את מרגו. בעצם, אף אחד בעיר לא מוצא אותה משום שהיא הסתלקה אחת ולתמיד אל אחת מאותן ערים של נייר. מתברר שרק יציאה מאורגנת - של קוונטין וארבעה חברים נוספים - לחיפוש אחר ארץ עוץ זו ואיתורה מחדש של מרגו המסתורית, תסלול את הדרך אל עולם המבוגרים העוין שממתין להם מהצד האחר של הנשף.
״ערים של נייר״ נבדל מבני סוגו לא רק בטון הלא־צעקני של הסרט, אלא גם בהסתמכותו על כמה אבות מזון רוחניים, שעליהם נשענת השקפת העולם האמריקאית. ״מובי דיק״ של הרמן מלוויל משמש כמניע מפורש ליציאה אל המסע לערי הנייר, וכך גם ״עלי עשב״ מאת וולט ויטמן. כך גם מפעל חייו של זמר שירי העם הנודד וודי גאתרי והאוטוביוגרפיה שלו ״נועד לתהילה״. מותר לנחש שאילו הסרט היה מכוון למבוגרים, ולאו דווקא לבני הנעורים, ניתן היה לשמוט החוצה את האזכורים הדידקטיים המפורשים הללו. מצד שני, מי זה התעקש שקצת קולטורה גבוהה יכולה להזיק לנוער?
יש משהו משכנע וכובש למדי באופן שבו עובד לקולנוע ספר ההתבגרות של ג׳ון גרין (מי שחיבר את הבסט־ סלר לבני הנעורים ״אשמת הכוכבים״). הבמאי ג׳ייק שראייר (שביים לפני שנתיים את ״רובוט ופרנק״ החביב) מצליח להסיט הצידה את החשיבה הבנאלית ואת הקלישאות שעל גבן נבנתה העלילה, ובאמצעות דיאלוגים שנונים, ובעזרתה של הקפדה לא־שגרתית (במונחים של סרט הוליוודי המיועד לבני הנעורים) על אי חצייתם של קווי טעם רע, הוא מוציא תחת ידיו מוצר מסחרי שקול ונעים לצפייה. אפילו הומור ההפרשות - הפעם מסתפקים פה בכוסות שתן - שהוא מרכיב קבוע בהצחקה האינפנטילית האמריקאית, לא פוגם בתמונה הכללית.
מתברר שאותו ריינולדס אינו מסתפק בסיבוב אחד של החלפת ראש ואישיות, והנה ב"חי פעמיים" הוא שוב נקלע למצב דומה. הפעם הסיפור מתחיל בבן קינגסלי הוותיק, המגלם דמות של מיליארדר כבד ממנהטן, שימיו בעולם הזה ספורים. רגע לפני מותו הבלתי נמנע ממחלת הסרטן הוא סוגר דיל עם רופא משונה הליכות (מתיו גוד), המתמחה בשימור בני אנוש במצב של אלמוות. תמורת כסף קטן, רק 250 מיליוני דולרים, משתיל הרופא את אישיותו של קינגסלי בתוך גוף של גבר צעיר (ריאן ריינולדס, אלא מי), שפותח במיוחד למטרה זו, כך מבטיח הנבל, באיזו מעבדה סודית התקועה במדבריות אריזונה.
זמן קצר לאחר תום ההשתלה מתברר למיליארדר כי הרופא הנכלולי מכר לו גוף משומש, יד שנייה. כלומר, הוא לא הושתל בתוך מעטפת בשר שיצאה זה עתה מפס ייצור טרי, אלא בגופו של אותו ריינולדס שמת זה לא כבר, והותיר אחריו אישה דואבת (נטלי מרטינז) וגם בת קטנה וסקרנית. קינגסלי־ארוז־בגופו־של־ריינולדס מתייצב מול האלמנה, חושף בפניה את האמת המרה, וזו נבוכה בדיוק כמו הגברת ההודית ההיא באגדה של תומאס מאן.
למרבה השמחה, אנחנו מצויים בסרט אקשן הוליוודי, והעלילה המקרטעת מספקת הצדקות הגיוניות (נניח) לכמה מרדפי מכוניות, קרבות קונג פו, נעיצת סכינים ושליפות אקדח. הסיבה: אותו מת שבגופו התנחל המיליארדר הזקן שירת בעודו בחיים באחת הסיירות המובחרות של הצבא האמריקאי, וככזה לעולם אין להכניעו. והנה כי כן, יוצא הגוף החסון (שבתוכו, כזכור, כלוא הקשיש העשיר) להתחקות אחר מסתרי אותה מעבדה באריזונה, ובתוך כך הוא דואג להגן על חייהן של אותה אלמנה ובתה הקטנטנה.
מהמרכיבים העלילתיים שפורטו לעיל קל אומנם להתקין מרק טעים, אך קל עוד יותר לקלקל את התבשיל. באמצע שנות ה־60' יצר הקולנוען המשובח ג'ון פרנקנהיימר את “שניות", שבו צולח רוק הדסון חוויות דומות לאלה של ריינולדס בסרט הנוכחי. ואם מקדישים לכך מחשבה נוספת, גם הפרקים הראשונים (והמוצלחים) בסדרת “שליחות קטלנית" עם ארנולד שוורצנגר (וגם “זיכרון גורלי" בכיכובו של אותו שרירן אוסטרו־קליפורני) השיקו לנוסחה הסיפורית הזאת.
מצד שני, פשוט והגיוני יותר למעוד אל תוך שטות אקשנית מהזן המקושקש, וזה מה שקורה פה לטארסם סינג, יליד הודו הפועל בהוליווד, שביים בה בעבר את “מראה מראה" (עם ג'וליה רוברטס) ו"התא" (ג'ניפר לופז).
ב"חי פעמיים" הוא מסתייע בתסריט לא סביר שהכינו האחים הספרדים דויד ואלכס פאסטו. מה שבאמת מוזר איננו התסריט נטול ההיגיון הפנימי המשרת את הסרט, אלא העיצוב שלו, העשוי ברישול ובטעם רע, שמזכירים את ה"נחותונים" דלי התקציב שהופקו בפיפטיז ובסיקסטיז על ידי אד ווד ורוג'ר קורמן, שני מלכי הטראש־קיטש של הקולנוע האמריקאי (ונמצא אפילו מבקר אמריקאי שנוכח מה שראה ב"חי פעמיים" הביע מעל דפי העיתון "וראייטי" געגועים פומביים לסרטי חברת קנון המנוחה של גולן־גלובוס).
;1
התרעות פיקוד העורף