דבוקת אשכנזים שעולה על השולחנות רוקדת כאילו אין מחר, מניפה ידיים באוויר וצועקת "נגן! נגן נא!" של זהר ארגוב. כך אולי אפשר לתאר את מה שקרה לפני שבוע במועדון זאפה התל אביבי.
בשניות הראשונות זה נראה כמו עוד חפלה מזרחית, אבל כשמתבוננים בקהל שנהר להופעה של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, לא מוצאים עור שחום אחד לרפואה: סטודנטיות בלונדיניות לספרות אנגלית והיפסטרים. לא בדיוק הטייפ־קאסט הקלאסי של מוזיקה מזרחית. כששאלתי בחורה אחת שרקדה על ידי, איך היא מסבירה את זה שיום ראשון היום, ו־200 אשכנזים רוקדים ושרים פה ביחד מוזיקה מזרחית, היא צחקקה ואמרה: "בוא נגיד שלסבתא שלי נתקעת עכשיו הרגל הקרושה בגרון".
ואולי זו הגדולה של פנחסוב, סוג של "ברמן" מתוחכם שיודע לערבב בין מזרח ומערב, לקוקטייל משכר ומקפיץ לאללה. על הבמה כל חברי המועדון (מארק פנחסוב, ניר טייב ויאיר צברי). מתארחים: חיים רומנו - אחד מגדולי הגיטריסטים בישראל ("הצ'רצ'ילים", ליווה את פוליקר, גליקריה ועוד) המתפקד כאחד מנגני המועדון; דקלון - שעולה לכמה שירים, ואנה ארונוב, שעולה באדום מחשמל לריקוד לוהט. איכשהו, כל המישמש הזה נותן תוצרת, בעיקר כי האנרגיות של הלהקה שמחות ומקפיצות, והקהל שבוי.
למי שלא שמע על אביהו פנחסוב ומועדון הקצב, נגלה שמדובר בתופעה מתפשטת. בינתיים לא כאש בשדה קוצים. בעיקר בגבולות תל אביב. יש לי חשש שהיא גם תישאר כזאת, גם אם פוטנציאלית היא מסוגלת להתאקלם בהצלחה מקריית שמונה עד אילת.
התפאורה על הבמה מורכבת משטיח פרסי גדול, שנתלה מאחורי הלהקה כמו תמונה, וזהו. קל להתמכר לשמח, למרות שלעתים נראה כמו פרודיה. כאילו פנחסוב מסתלבט על הקהל עם איזו אותנטיות מזויפת, והקהל בכלל לא מרגיש. ואולי זו המוזיקה החדשה? לתבל את השירים עם הומור, עם קריצה, עם נטלי דדון בקליפ של הלהקה? אחרי הכל, או אולי לפני, גם מוזיקאים זקוקים לפרזנטורית.
אבל יש כאן יותר ממזרחית לאשכנזים. יש כאן להקה שמנגנת יפה עם קצב טוב. פתאום בא שיר שמרגיש כמו רוקנרול, באמצע שיר של דקלון, ואחריו קטע כינורות שמזכיר קטע של להקת The Dirty Three (חפשו ביוטיוב את הטרק שעשו עם ניק קייב) ועוד השפעות זרות. החבר'ה הרבה יותר מתוחכמים ממה שהם נראים, ונדמה שכל עתידם לפניהם. בתום ההופעה המיוזעת, תפסתי מאחורי הקלעים את אביהו לראיון קצר.
התרעות פיקוד העורף