כשמלי לוי-גרשון סגרה עם יוצרי “התאבדות” על גילום התפקיד הראשי בסרטם, היא בוודאי לא שיערה כי על הבד תיווצר מולה מתחרה עיקשת על תואר כוכבת הסרט.

זוהי, לא פחות ולא יותר, הרכבת הקלה הירושלמית, ובמיוחד כשזו מתנהלת לה בקטע הכאילו תיירותי העובר על גבי מסילות רחוב יפו.

קרונות הרכבת הקלה האלגנטיים שנעים הלוך וחזור לאורכה ולרוחבה של עלילת “התאבדות” מהווים ללא ספק שווה ערך חזותי למלי לוי־גרשון בכל הקשור לכיבוש תואר השחקנית הראשית בסרט. הסיבה, כך נראה, היא מרקסיסטית בעליל. קרן המימון הכספי הקרויה “המיזם לקולנוע ירושלים” תמכה בהפקת הסרט, ועל פי עקרונותיה של קרן זו, יש להבליט את נוכחות עיר הקודש בתוך העלילה המצטלמת.

משום מה בחרו מפיקי “התאבדות” לאפיין את בירת ישראל דווקא על פי הרכבת הסתמית, ולא כמו שעושים בדרך כלל – באמצעות מגדל דוד, הכותל המערבי, או שומו שמיים מסגדי הר הבית.

בכל הקשור לפיתוח נפתוליו של סיפור העלילה, לא שמורה שום משמעות לרכבת הזו, לבד מהעובדה שהיא שם על המסילה. גם סתם עגלה עם סוסה, אילו הייתה מתנהלת באטיות מפה לשם ברחוב יפו, הייתה מניבה את אותה התוצאה הקולנועית. אבל למה להלין על קטנות, כאשר למעשה אין שום משמעות לנפתולי העלילה עצמה.

בני פרדמן, שכתב וביים את “התאבדות”, העמיס עוד ועוד תפניות דרמטיות (כאילו) על הסיפור, בלי שזה מזיז משהו ברף ההפתעה, ובלי שזה מחולל שינוי בכיוון התנהלות העלילה. רגע אחד מלי לוי־גרשון היא בעד הגיבור האחד, ורגע אחר בעד השני או השלישי או הרביעי, או בעד עצמה. למה? למה לא.

בבואו לטוות את הסיפור, נשען פרדמן באופן מגושם על יצירת המופת הנוארית “ביטוח חיים כפול”, שבילי וילדר הגדול ביים ב־1944, וכן על גרסת החיקוי של לורנס קסדן, “כחום הגוף” (1981), שפרסמה ברבים את שמה של קתלין טרנר. מישהו רושם ביטוח ייחודי על שמו, ובו תזכה אלמנתו אם חייו יקופדו לפתע פתאום. התאבדות, רצח או סתם תרגיל מלוכלך על חברת הביטוח נלקחים בחשבון לצורך פתרון התעלומה המרכזית: מיהו האחראי לחיסולו של גבר זה, אם בכלל.

הטיפוס שבו מדובר פה, בעלה הקולנועי של מלי לוי־גרשון, הוא בעל חנות ברחוב יפו (רותם קינן) שהסתבך בחובות כבדים לכנופיה אלימה במיוחד של אנשי השוק האפור. אין ברשותו מזומנים להחזיר להם עד השעה היעודה (תשע בערב, ואפילו לא רגע מאוחר יותר), והוא מנסה לתעתע בהם באמצעות בימוי של התאבדות, גירושים ועוד מיני תעלולי עבודה בעיניים.

אשתו/גרושתו/שותפתו למזימה מנסה לנצל את המצב הייחודי על מנת לעשות סדר בחייה המבולגנים, ובכלל זה לבוא חשבון עם האמא הביצ’ית שלה (עידית טפרסון), וכן עם סוכן ביטוח חלקלק (מיכאל הנגבי) ועם בלש פרטי בעל מוסר מפוקפק (דני גבע).

בנקודה זו יש להעתיק את מרב התלונות מבניית הדמות השרירותית של מלי לוי־גרשון אל העיצוב הקולקטיבי הדוחה והסדיסטי של כנופיית השוק האפור, בראשותו של השחקן יגאל נאור. זו מעוצבת באופן כה מגוחך וקלישאי, עד שגם ציירי קומיקס זול היו דוחים אותו מעליהם. חוקר משטרה אובר-חוכם, זונת רחוב לועסת מסטיק ורוצח שתום עין משלימים את גלריית הגיבורים העלובה הזאת.

אף על פי ש”התאבדות” נחשף כעת בהקרנות הבכורה שלו, הרי שצרכני ערוץ 10 מכירים מקרוב את הסרט הזה, שכבר שודר לפני כחצי שנה תחת שם אחר – “חשודה”. החלפת השם, במקרה הזה, לא הייתה סגולה לשיפור איכות המוצר, ואל סתמיות עבודת הבימוי של פרדמן ניתן לצרף את איכויות הצילום (הלילי בעיקר) של עידו ברלד וטכניקת העריכה (גלעד ענבר), שמתייחסת לסרט כאילו הוא פרומו של משהו שעדיין צריך להגיע.

התאבדות, ישראל 2014

עלילה סתמית, דמויות מגוחכות: הסרט בכיכובה של מלי לוי לא ממריא

בני פרדמן, שכתב וביים את “התאבדות”, העמיס עוד ועוד תפניות דרמטיות (כאילו) על הסיפור, בלי שזה מזיז משהו ברף ההפתעה, ובלי שזה מחולל שינוי בכיוון התנהלות העלילה