לביים הוא לא ממש ידע, ואולי מוטב שכך. פייר פאולו פאזוליני התגלגל לבימוי סרטים לאחר שצבר תהילה כמשורר, כסופר וכתסריטאי. דומה שעד לסיומם האלים של חייו הקצרים, וגם לאחר שביים כבר 12 סרטים באורך מלא, הוא לא ממש שלט בכללים של הצילום "הנכון", העריכה "החלקה", וממש לא הצטיין בהדרכת שחקנים. מהבחינות הללו, הסרטים של פ.פ.פ היו בעצם קולנוע של חובבן, שאכף את דעתו האישית־פוליטית, חברתית ופיוטית - על המדיום הפילמאי. ועד כמה שהוא יצא מנצח מהדו־קרב הפרטי הזה עם עקרונות הקולנוע המקצועי יכולים להעיד כעת (כמעט) כל סרטיו, המוצגים החל מהשבוע בסינמטקים של תל אביב, ירושלים וחיפה, כלומר תריסר הסרטים העלילתיים, ארבעת הסרטים הקצרים, וכן חופן מרשים של סרטי תעודה.
ספינת הדגל של "מדיאה" היא הסופרן המיתית מריה קאלאס, המגלמת את הנבגדת הטובלת בדם בני משפחתה, בהופעתה היחידה של הזמרת בקולנוע. מובן שהיא לא שרה כאן, אבל פניה החצובים כפסל קלאסי מספקים את אותו אפקט של הלם המשתק קהל ומתחולל כל אימת שהמכשפה נכנסת לפריים.
שלושה סרטים שמהם נושבת רוח מרקסיסטית: "ציפורי שיר, ציפורי טרף" (1966), "תיאורמה" (1968) ו"דיר חזירים" (1969) משלימים את תריסר הסרטים הארוכים של פ.פ.פ, ואליהם חוברת כמות דומה של סרטי תעודה וסרטים קצרים.
התוצאה: סרט מבולבל, נטול עמדה על הדמות המרכזית שבו או על התקופה שאותה הוא מכסה (1939־1954). המון מומנטים ספוגים בציונות לוהטת, כאילו מדובר באח האובד של "אקסודוס", טובעים בתוך היצע לא נעים לצפייה של משחק רע, רע, רע. למחוק ולשכוח.
התרעות פיקוד העורף