נעלמתי? אולי למי שמחפש אותי בריאליטי. בכל אופן אני לא מרגיש ככה", אומר עמי סמולרצ'יק. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכברת הדרך שעבר השחקן מאז ימיו כחנן הגנן, הדמות התימהונית שגילם בסדרה "פלורנטין" בשנות ה־90.
"מאז שנולדו לי הילדים לפני שבע שנים, אני לא מפסיק לקרוע את התחת ועובד יותר ממה שעבדתי כשהייתי רווק, פלוס העבודה הכי קשה ומהנה, שזה להיות אבא", אומר סמולרצ'יק. "עכשיו אני מרגיש שהילדים קצת גדלו ואני יכול לחזור וליצור פרויקטים גדולים ועצמאיים. לאחרונה הועלתה בתיאטרון הסמטה הצגת הפרינג' 'צ'יקו ומיקו', שכתבתי יחד עם חברי הטוב אורי הוכמן, וקצרה תגובות מדהימות. במקביל אני משחק בהבימה בהצגה 'פאניקה', והתחלתי לאחרונה חזרות על הצגה חדשה - 'ז'קו', בכיכובו של יעקב כהן".
בימים אלה סמולרצ’יק גם משתתף ב”פלאפל אטומי”, סרטו החדש והמדובר של הבמאי דרור שאול (“מבצע סבתא”, “סימה וקנין מכשפה” “אדמה משוגעת”), שבו הוא מגלם מורה בתפקיד קטן יחסית.
"פגשתי את דרור במקרה, הוא סיפר לי על הסרט, ותוך כדי שאל אותי אם אסכים לבוא לתפקיד קטן. אמרתי לו: 'היי! אין תפקידים קטנים. יש לי ילדים קטנים'. חוץ מזה לא יכולתי לסרב לדרור אחרי שהוא אמר לי שהוא חייב אותי בשביל המזל ושאני הקמע שלו. זה הסרט השלישי שלו שבו אני משתתף. היה לי מורה למשחק, שלמה בסן קראו לו, הוא היה אז בן 75. פעם אחת הסתכל עלינו בסוף השיעור ואמר: 'אתם יודעים מה זה שחקן? מה זאת העבודה הזאת? שחקן זה איפה שצריך אותו. זה הכל, אל תעשו מזה עניין גדול'. או במילים שלי, בהשראתו של שלמה: אני כמו אינסטלטור. פעם מקבל לעשות עבודה על בית חדש של שש קומות, ופעם פתיחת סתימה בשירותים".
לאחר מכן שיחק סמולרצ’יק, בין היתר, גם בסדרה של מודן “אהבה זה כואב”, בסדרה “פאפאדיזי”, ובסרטים “זולגות הדמעות מעצמן”, “מבצע סבתא” ו”סימה וקנין מכשפה”. בשנים האחרונות הוא הופיע גם ב”גאליס”, ב”נויורק”, ב”סברי מרנן” וב”שוברי גלים” והספיק גם לשחק בתיאטרון ולהוציא את הספר “איפה אתה”, המבוסס על חוויותיו בהודו.
לטענתו של סמולרצ’יק, הדמות ההיא שונה מאוד מחייו בפועל כיום. “החיים שלי אחרים לגמרי”, הוא אומר. “אני לא 180 מעלות ההפך, רק שבחיים אני יכול להיות גם כבד ומעורער, מה שלא נותנים לי להיות. אבל החיים שלי הרבה יותר מורכבים מהדמויות שאני משחק”.
“הדמות שנותנים לי לשחק היא לעולם לא אבא, הורה או מישהו אחראי. זאת עדיין דמות הזויה, מבולבלת, מצחיקה. אין לי מושג איך זה התגבש. זה המלהקים והבמאים גיבשו. אני עדיין מופתע שבתעשייה רואים אותי כך, בתור איזו דמות הזויה. אני תמיד מופתע שאנשים חושבים שמה שהם רואים זה אני. הרי המילים שיוצאות לי מהפה בטלוויזיה הן של תסריטאי שכתב אותן, והבמאי של הסרט אמר לי איך הוא רוצה שאני אגיד אותן, והמלבישה
“זה לא שאני מרזה לתפקידים שאני עושה. אני לא מתאים את עצמי. יש טייפקאסט של מלהקים שרואים אותי בראש כדמות הזויה, אז הם אומרים: ‘עמי מתאים לנו’”.
“בדברים המסחריים, בפריים־טיים, מלהקים ובמאים רוצים את הדבר הבטוח. בסרטים זה פחות קורה אולי. הבמאי הוא האדון היחיד. אבל היום בטלוויזיה כשמגיעים לשלב הליהוק, יש הרבה מאוד גורמים שמעורבים בליהוק מעבר לבמאי וליוצר, ויש שיקולים מי מוכר יותר, מי פחות. כמה כוכבים אנחנו צריכים בסדרה. השיקולים הם מסחריים גרידא”.
סמולרצ’יק מחזיק בעמדה אמביוולנטית לגבי המסך הקטן: “אני לא יודע אם יש מיאוס מהטלוויזיה או לא. יש יותר ריאליטי וזה עניין של אופנה ומומנטום, אז אני לא מעורה. כשנולדו הילדים העדפתי שהצפייה תהיה מבוקרת. כשאני חשוף לטלוויזיה, אני משתגע מכל הצבעים והקצב”.
"אני לא מתגעגע לאף עבודה שעשיתי בתיאטרון או בטלוויזיה. 'פלורנטין' תיזכר כתקופה שבה הכל היה לי חדש בחיים: תל אביב, לימודי המשחק, הזיון הראשון, חברים חדשים, ההצלחה והפרסום שבאו בעקבות זה".
“הרצונות היו מאוד ממוקדים, הרצון היה לזיין, רצון מאוד פשוט”.
"אני משתדל לעזור אם מישהו צריך אותי ולהיות מאושר בחלקי, מה שכמובן לא תמיד מצליח לי. זו השקפת חיים שהמצאתי לפני כמה שנים".
התרעות פיקוד העורף