הביום האיראני: האאוטסיידר שהצליח לפצח את השיטה עם "באבא ג'ון"

הצעד הראשון ביצירת הסרט “באבא ג'ון" נעשה כאשר יובל דלשד סילק את הטלוויזיה מסלון ביתו. זה קרה לפני כעשר שנים. הרקורד הקולנועי שלו היה ריק. אפילו לא לימודים. הוא השקיע את כל חסכונותיו במחיה והתחיל ללמוד מאפס. לבד.

היום הוא כבר יוצר ובמאי. זוכה פרס אופיר. מועמד לתפקיד שגריר ישראל בהוליווד. לפרויקט שלו יש למעשה תסריט מקביל. אפשר לעשות סרט על הסרט שלו. ויש לו כבר שם - ניצחון האינטואיציה על ההיגיון. הצלחה כנגד כל הסיכויים. גם נגד הברנז'ה, אף על פי שדלשד מסביר שנשאר מחוץ לביזנס הזה גם עכשיו. מבחינתו, הוא עשה סרט בשביל הצופים, ועוד בפרסית, לא בשביל המבקרים.

אבל דוקומנטרי הספיק לו. לטעמו, הז'אנר הזה פגש באחד אחר, ריאליטי. “בדוקומנטרי אתה מספר סיפור אחר, ורציתי לספר סיפור שלי", הוא אומר. “בנוסף, מאז מהפכת המדיה, הנגישות של אנשים לצילום הפכה את הרגש לקיטש אחד גדול. אנשים התחילו להיות מודעים למה שהם אומרים. הרגשתי שדוקומנטרי זה לא מה שאני רוצה לעשות. מה שמוצג כריאליטי זו לא המציאות אלא העמדת פנים. אנשים מודעים לזרקור ולדרמה. כמו בחדשות, מי שזורק אבן יודע שיצלמו אותו והוא יופיע בחדשות".

אז דלשד יצא לדרך. עם הרבה תובנות ומעט אמצעים. עם הנחה שהוא יודע משהו, שיש ברשותו יכולות. “הרגשתי שאני לא ממצה את היכולות שלי", הוא מסביר, “שאני באמת מבין. היום יש לכך הכרה עם פרס אופיר. יש הכרה שאני יודע משהו על נפש האדם. אז הרגשתי שאין לי את הבמה להוציא הכל אל הפועל. לממש משהו שיש לי".

---

“לפני עשר שנים היה לי בית פוסט - סיפקתי שירותי עריכה לאחרים. אני מספק שירותים לאחרים ומבין שאני נשאר בצד עם היצירה שלי. התפרנסתי נפלא, כמו ארבעה אנשים יחד, אבל הרגשתי שאם לא אתפנה לספר את הסיפור שלי, לא אצא מזה. ואז יום אחד סגרתי וישבתי לכתוב. אבל אז שמתי לב שאני מושפע בכתיבה מהטלוויזיה. זה מה שהיה לי מול העיניים. הוצאתי אותה מהבית. ניסיתי לנקות את הרעש, להקשיב רק לעצמי ולמה שאני רוצה להגיד, בלי לחץ. התחלתי לצפות בסרטים, שמעתי הרצאות בפילוסופיה, בקולנוע ובספרות. פיניתי את הזמן להעשרה עצמית ולכתיבה".

“זה לא היה במודע, זה משהו שדוחף אותך. זו לא מוטיבציה להצליח או להיות מפורסם אלא רק רצון להגיד משהו לעולם. חווית משהו שאתה רוצה למסור אותו לאנשים. ראיתי צופים שיוצאים מהסרט ומנסים לחבר אותו למציאות, לישראליות, וזו טעות. זה כמו סרט זר. אגדה במקום נידח. אלגוריה למציאות, לחופש ולעצמאות, התנגדות לתכתיבי המשפחה או המדינה".

“נכון. בגלל זה הכל בתוך הסרט. אין בו ביקורת, הוא רק בא להצביע על משהו. הוא רוצה שיחשבו. בביקורת יש משהו שלילי. כשאתה מציף משהו בלי לשפוט יותר מדי, אתה מאפשר לאנשים לחשוב. אתה מוביל אותם למסקנות שאתה רוצה שיגיעו אליהן, בלי מניפולציה, בלי להחליט על טוב או רע".

“נהדר. זה רק אומר שהוא לא בא להתחנף למישהו או לחקות משהו. לסרט יש את השפה שלו. ברגע שאתה רוצה להעביר מסר, ככל שתעשה אותו יותר מינימליסטי, לא בומבסטי, אנשים יקבלו אותו הרבה יותר מדרמה גדולה. אנשים היום ספוגים בדרמה ובדמעות ובבומים, חדשות, טלוויזיה. תסתכלי כמה רעש יש לאנשים בתוך המוח. בסרט הזה רציתי ליצור אצל הצופה שקט. בוא נירגע. לא אספק לך את הסם שמספקים לך כל הזמן".

“זה בדיוק העניין, לא אכנע כדי לרצות מישהו".

“כלום. מה שעמד לנגד עיני זו חוויה אנושית של משפחה ומה שרציתי להעביר לצופה. לא עשיתי את זה כדי לקבל את פרס אופיר. רציתי לעשות את הסרט הכי טוב שאפשר. יש פילוסוף איראני בשם רומי. יום אחד הילד שלו הגיע אליו בוכה אחרי ששיחק עם ילדים אחרים. הם עשו תחרות ריצה והוא הגיע בין האחרונים. ואז הוא לוקח אותו לאיזו גבעה ואומר לו ‘עכשיו תרוץ לבד, תתחרה עם עצמך, בטוח תגיע למקום הראשון'. זה הסרט בשבילי, לנצח את עצמי. לעשות הכי טוב שאפשר. פרס אופיר זה אחלה, אבל אנשים לא יודעים את הדרך שעשיתי עד אליו. את הפרס שלי קיבלתי בזה שיש סרט".

“התחלתי את החיים האינטלקטואליים שלי רק אחרי הצבא. הייתי בבית ספר דתי, ילד שלא ידע מה זה קולנוע. כלום. לא למדתי בשום מסגרת של קולנוע. ניסיתי להשלים את החסר לבד. יכולתי להרגיש נחיתות מול יוצאי החוגים לקולנוע. הדרך שעשיתי היא הרבה מעבר לכל אדם שקיבל את הידע בילדות. את הסרט הראשון שלי עשיתי בגיל 26, לערוץ 2. השלמתי את כל הידע שהיה חסר לי מבלי שישפטו אותי על היצירתיות שלי. אני לא סובל שמחלקים לי ציונים על יצירתיות. בגלל זה לא יכולתי להיות סטודנט. השיטה הזאת פחות מתאימה לי".

“נכון. דואגים לו. אומנם קשה לו עם אבא, הייתה אפילו אופציה תסריטאית שהוא יברח מהבית, אבל לא עשיתי את זה. לילד לא היה רע. הוא למעשה רק רצה להציל את אבא שלו, להזיז אותו מדעתו, לשכנע אותו. הסרט למשל הוקרן בפסטיבל טורונטו. הגיעו אלי אח ואחות קנדים. אמרו שאבא שלהם ראה את הסרט והתחנן שגם הם יראו אותו. כשהם שאלו אותו למה, הוא אמר ‘אחרי הסרט תבינו אותי טוב יותר'. יכולים להמשיך לכתוב עלי ביקורות, לא עשיתי את הסרט בשביל מבקרים אלא בשביל מילים כמו אלה ששמעתי בטורונטו".

“זו עבודה קשה, זה לנפות את הרעש. את מבינה שהיחסים בין האחים האלה לבין האבא השתנו בעקבות הסרט. וזה רק אדם אחד. קיבלתי מאות מיילים מאנשים שצפו בסרט. שוב, זה הניצחון שלי, לא פרסים או ביקורות מפרגנות".

“האמת היא שהסרט התחיל להיכתב לפני שמונה שנים. היום מתברר שהוא אקטואלי, זה פשוט יצא ככה. כילד סבלתי מהלעג על הפרסים. צחוק־צחוק, אבל הפרסים לא חוו את זה בצורה נעימה. בסרט רציתי להתייחס בכבוד לתרבות הזאת. אני רוצה שיביטו בהם בצורה אחרת, לא כמו בתוכניות בידור".

הצמרת הפוליטית הפכה את האיראנים למי שיביאו את סופנו. זה כבר לא צחוק.

“הסרט הוא בהשראה של ילדותי, אך אינו אוטוביוגרפי. רוב הסצינות אכן מגיעות מהחיים שעברתי. למשל, אבא היה מסדר את הגבות של אמא, בדיוק כפי שקורה בסרט. אני זוכר את עצמי יושב על הספה ממול ומתבונן ברגע יוצא הדופן הזה של היפוך תפקידים. מאותה זווית צילמתי את הסצינה בסרט, כאילו אני יושב על הספה ממול".

“יותר מעשר שנים. לקח לי זמן להתפנות מכל עיסוקי ולהתחיל לכתוב. לא התפרנסתי בזמן הכתיבה. במהלך שש שנים חייתי מחסכונות, 250 אלף שקל. הקמתי עסק קטן למכירת מנבטות חימר, מזון טבעוני. השם שלו היה ‘פשוט'. זה, אגב, המוטו שלי גם בסרט, פשוט. צפיתי בסרטי קולנוע וקראתי תסריטים של הסרטים הכי טובים. כתיבה היא בדידות איומה. לא קיבלתי שום חיזוק מהסביבה. למעשה רק החלישו את רוחי. וזה גרם לאפקט הפוך, כי המשכתי להאמין שזה יקרה".

“המלהקת של הסרט, נועה אלה, שזכתה על עבודתה בפרס אופיר, למדה אותי ואת הסיפור וחיפשה שחקנים מתאימים. כך הגעתי לנביד נגהבאן, שחקן ממוצא איראני שמגלם את האבא, לפריבורז דויד דיאן, הדוד  מלוס אנג'לס, גם הוא ממוצא איראני. ויז אליוט ספאבי היא האמא מלונדון. את הילד, אשר אברהמי, ואת הסבא פארג' אליאסי מצאתי במושב ילדותי, זרחיה. שניהם ללא כל ניסיון במשחק, אפילו לא שיעורים".

“את האמירות שלי אני מטמיע בתוך הסרט. אני לא רוצה שהצופה יבחין בבירור באמירה. היא ארוזה היטב בשכבות הסרט. כל אחד לוקח מהסרט את מה שביכולתו לראות".

“800 אנשי אקדמיה הצביעו. הרוב בחר ב'באבא ג'ון'. אי אפשר להגיד שאני הבן של. אין לי קשרים בענף. 99 אחוז מחברי האקדמיה בכלל לא מכירים אותי. הקהל בארץ ובעולם מאוד מתחבר לסרט. אז חלק קטן מהמבקרים חושב אחרת. זו עבודתם, שימשיכו בה".

וגם העתיד נראה חי. אחרי הזכייה בסרט הטוב ביותר לשנת 2015 בפרסי אופיר, “באבא ג'ון" יתחרה על מועמדות בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר" של האוסקר האמריקאי. ספק אם דלשד חשב על הרגע הזה לפני עשור, כשזרק את הטלוויזיה מביתו.