"סטיב ג'ובס"

בשורה הטובה בסרט היא שסטיב ג'ובס בכל זאת לא היה אלוהים. אפילו לא ישו. זאת, אף על פי שהוא עצמו רמז על כך לא פעם. הבשורה האחרת היא שג'ובס, נרצה בכך או לא, היה התגלמות בשר ודם של צ'רלס פוסטר קיין, גיבורו הפיקטיבי של אורסון וולס ביצירת המופת “האזרח קיין".

כמו קיין, גם ג'ובס (האמיתי) היה ילד לא רצוי שנמסר על ידי הוריו לאימוץ. וכמו קיין, גם הוא הקדיש את מפעל חייו לכינון סדר חדש בעולם, שבו הוא עצמו יתיישב בשפיץ של הפירמידה. ארוגנטי, פדנט ותאב שליטה. וגם מניפולטור ואגוצנטרי. מגוון התכונות שהתלכדו באישיותו של ג'ובס, לפחות על פי המפורט בסרט זה, אמור היה להוליך אותו, כמו את המן הרשע, אל פח האשפה של ההיסטוריה, אך כדרכם של רודנים בעלי חזון קוסמי, השכיל האיש הלא נעים הזה להפוך לאידיאל הנחשב ביותר של הדת הקפיטליסטית. ולא לפני שהתרסק כמה פעמים במעלה הדרך אל השמיים, כמו מרבית מייסדי הדתות בתולדות האנושות.

שנתיים לאחר צאת הביוגרפיה הפילמאית המבישה, “ג'ובס" (עם אשטון קוצ'ר בתפקיד הראשי), מסתערים התסריטאי ארון סורקין והבמאי דני בויל פעם נוספת על חייו של האיש הכי מזוהה עם מהפכת המחשב, ועם המעבר מהמאה ה–20 אל המאה ה–21 אל גן העדן של הדיגיטל. ואם הסרט הקודם ניסה להיבנות על עקרונותיה של דרמת הנקמה, שבה הגיבור שב אל אותם מקומות שהקיאו אותו מתוכם, על מנת לרמוס אותם בכוח אישיותו, הרי שסורקין ובויל מעדיפים את הדגם הקולנועי הקלאסי, שהכניס את אורסון וולס אל הפנתיאון כבר לפני 75 שנה.

לא רק בניית האישיות של ג'ובס מסתמכת כאן על “האזרח קיין", אלא בעיקר הגישה הנראטיבית, שמהולה בג'סטות בימוי וצילום ששוכללו בסרט העתיק ההוא. עם טכניקת סיפור דחוסה ואינטנסיבית, ועם ארומה של צילום ועריכת יומני חדשות, משתדל “סטיב ג'ובס" לעצב את האיקונוגרפיה המקודשת של סיפור עלייתו ונפילתו ועלייתו ונפילתו ועלייתו הסופית של הנביא הנוקם לבית אפל. עד כדי כך מתחשבים סורקין ובויל במורשתו של וולס, שדומה כי לא אחת הם מוכנים לוותר על האלמנטים הפופולריים בסרטם העדכני לטובת עוד איזו הצדעה קולנועית לגדול הסרטים שהופקו אי פעם בהוליווד.

את ספר “בראשית" כולם מכירים. בראשית, כלומר בשנת 1976, ברא ג'ובס (ביחד עם סטיב ווזניאק ורונלד ויין) את חברת אפל בגראז' של הוריו, והוא אז בן 20 בלבד. אותה אפל מקרטעת קראה תיגר על שלטון היחיד של יב"מ - מפלצת קדמונית מסורבלת שירקה אש ובלעה כל מתחרה זעיר שניסה להרים ראשו מולה. בהמשך כתבי הקודש של העידן הדיגיטלי, מגיע גם אקט היציאה מעבדות לחירות, כאשר אפל, באמצעות המחשב האישי “אפל 2", הצליחה לנגוס ליטרת בשר דשנה מהתחת השמן של יב"מ.

כל פרקי הפתיחה של מיתולוגיית הבריאה המוכרת הזאת כלל אינם מפורטים ב"סטיב ג'ובס", שסיפורו מזנק ישר אל שנת 1984, אל טקס ההשקה של מקינטוש, שבאמצעותו שאף ג'ובס לכבוש את העולם, ובסופו של דבר הוא צלל אל תהומות הכישלון ביחד עם בן הטיפוחים הזה. מכאן הסרט מעביר דף לשנת 1988, אל טקס השקת ה"נקסט", שגם באמצעותו שאף ג'ובס לכבוש תבל ומלואה, ובסופו של דבר קרס אל עומק הביצה הטובענית של שוק המניות עם בן הטיפוחים הזה.

המערכה השלישית, המכרעת, הנפוליאונית במידה ברורה, מתמקמת ב"סטיב ג'ובס" בשנת 1998, ובמרכזה טקס ההשקה של האיי–מק, שבאמצעותו שאף ג'ובס להדביר סופית את שלטון האלים ואשפי הבורסה, ולהשליט ביוניברס את החוקים שלו עצמו. והפעם, יודעת המיתולוגיה לקלס ולהלל, זה הצליח לו (כמובן עד שהגיעה מחלת הסרטן, אבל זו נשמרת לסרט אחר).

אף על פי שמדובר פה בסרט קולנוע, ואף שסורקין ובויל צברו את מרב המוניטין שלהם בתחום הפילמאי, הרי “סטיב ג'ובס" בנוי ממש כמו הצגת תיאטרון מסורתית. לא זו בלבד שקורות חייו של הממציא/האלוהים כלואים בתוך שלושה אירועים מתוקשרים - טקסי ההשקה - הדומים זה לזה, הרי שבמהלך שלוש המערכות הללו, האמורות לשקף את התקדמותו הטכנולוגית של העולם הדיגיטלי שברא ג'ובס, הוא פוגש בדיוק באותן שש דמויות שהן בגדר לוויינים החגים סביבו, כלומר סביב השמש מעניקת החיים.

מדובר בשותפו הוותיק ווזניאק (סת' רוגן), במנהלת השיווק הנצחית שלו (קייט ווינסלט), במהנדס התוכנה הקבוע שעבד עמו (מייקל סטלברג), באיש הכספים והאב המאמץ שלו (ג'ף דניאלס), ובאותן שתי נשים שחייו מסובכים עמן - הבת שבה הוא סירב להכיר (פרלה הייני–ג'רדין) והאמא הביולוגית שלה (קתרין ווטרסטון). בקיצור, כמה רעש שלא יעשה הסרט הזה, המבנה הבסיסי שלו אינו אלא כשל מחזה ריאליסטי שאיבסן או סטרינדברג, אנשי המאה ה–19, היו בשקט יכולים לחתום עליו.

רכבת השדים (האמיתית) של ג'ובס בוודאי שמזכירה את הרולרקוסטר (הפיקטיבי) שבו נהג צ'רלס פוסטר קיין. כמו אצל וולס, כך גם אצל סורקין ובויל יש לחפש את התשובה אצל האישה.

ג'ובס, יודעים לספר כל מי שכתבו עליו ביוגרפיות, הסתבך בצעירותו בסיפור אהבה עם אישה לא הכי יציבה. רומן נעורים זה הניב בת משותפת ששמה ליסה. סביב מערכת היחסים עם האישה ובתה/בתו כורכים יוצרי “סטיב ג'ובס" את הטלטלות שמאפיינות את שלוש המערכות של הסרט. למרבה הצער, זוהי ההחלטה הכי שגויה של הסרט, שמשחילה אל לב האנליזה על אודות מהותו של הקפיטליזם - וזו הרי מטרתם הבסיסית של סורקין ובויל - אלמנטים נודניקיים המתאימים יותר למחזותיו של טנסי וויליאמס מאשר לסאגה דחוסה המשתדלת להוות מעין המשך אידיאי לטרילוגיית “הסנדק".

לפני חמש שנים הכין סורקין את התסריט לביוגרפיה “הרשת החברתית" על מארק צוקרברג, שסקרה את הנסיבות האישיות לפיתוח זרוע המידע השתלטנית פייסבוק. בסרט ההוא היטיב סורקין לתאר את צוקרברג כדחוי חברתית, ואת פייסבוק כנקמתו המושלמת בעולם. גם ג'ובס היה סוג של דחוי, שהוריו הפקידו אותו בידי אחרים. אך דומה שסורקין איבד הפעם את הצלילות של הטיעון שלו. אולי משום שהבמאי בויל (“טריינספוטינג", “נער החידות ממומביי") שם את כל הז'יטונים שלו על אישיותו המתפרצת של מייקל פסבנדר, המגלם באופן ראוותני וצורם את ג'ובס.

לכאורה, אין דרך אחרת לגלם דמות של מגלומן חסר מעצורים. אלא אם כן מתבוננים פעם נוספת ומפנימים את האופן שבו אורסון וולס לא רק ביים את קיין, אלא גם גילם אותו.

"השקט שבפנים". צילום: יח"צ

“השקט שבפנים"

אחד עם שני שותפיו - הצלם יאקוב איאורה והתסריטאי אסקיל וויט - יצר יואכים טרייר שני סרטים נורווגיים מעניינים ביותר, שעסקו באובדן ובבקשת מוות: “חזרה מתמדת" (2006) ו"אוסלו, 31 באוגוסט" (2011). והנה כעת, הוא ושני השותפים שלו עושים את סרט הבכורה האמריקאי שלהם, “השקט שבפנים", המתמקד, ואין שום צורך בניחוש פרוע, באובדן ובבקשת מוות.

“השקט שבפנים" (הקרוי באנגלית בדיוק להפך: "LOUDER THAN BOMBS") הוא אחת הדרמות הכי שאפתניות שהפציעו על הבד בשנים האחרונות. הסיבה לכך אינה נעוצה בעומק הפסיכולוגי הבלתי נדלה של סרט זה, אלא דווקא ברוחב היריעה המופרז של העלילה, שחובקת עוד ועוד תפניות טרגיות וצמתים הרי אסון, בכמות שיכולה הייתה בשקט לספק חומר דרמטי לשתי עונות שידור של סדרת טלוויזיה יומרנית.

כבר בניסיונם הראשון בעולם החדש מנסים שלושת הנורווגים שזה מקרוב באו להשיג את השמים, וליצור אחת ולתמיד את מה שנוהגים לכנות “הרומן האמריקאי הגדול", משימה שגם סופרים כמו תומס וולף, ג'ק קרואק או סקוט פיצג'רלד מעדו בה. צלמת מלחמות מוערכת (איזבל הופר) מואסת בעולם הבורגני של מזרח ארצות הברית, שאין בו דם ואש, ומתאבדת בתאונת דרכים מבוימת. מובן שבעלה של המנוחה (גבריאל ביירן) משתף את בנו בכורו (ג'סי אייזנברג) במידע הזה, אך מהילד השני, כולו בן 12 (דווין דרויד), נמנע מידע עוכר שלווה זה.

חולפות להן שלוש שנים של אבל אישי, ותערוכה מצילומיה של המנוחה עומדת להפציע באיזו גלריה נחשבת, ובתוך כך לפתוח מחדש את הפצעים שכאילו הגלידו. נשים בגילים שונים, החוצות את חייהם של האלמן ושני בניו, מוסיפות לעלילה מהומות רגשיות, אם לא תסבוכות נפשיות מורכבות, והעסק המלודרמטי הזה רק הולך ותופח. לידה, מוות, יצירה, ויתור, חיים שהוחמצו, התאכזרות וגם קור נפשי המצביע על נכות רגשית מתרוצצים יחד על הבד ללא סיבות של ממש, ובעירובים שונים של מציאות וחלום, הווה ועבר.

למרבה המזל, לשלושת הנורווגים האחראים למגה–סמטוחה הזאת יש כישרון מולד להניח את הדברים באופן (כמעט) נכון על הבד. אפילו את הברדק הפסיכולוגי הזה.

האזרח ג'ובס: "סטיב ג'ובס" הוא מחווה ארוכה לאורסון וולס

אישיותו של מייסד אפל ב"סטיב ג'ובס" מסתמכת על "האזרח קיין" ומוגשת ביצירה שבנויה כמו הצגת תיאטרון. "השקט שבפנים" הוא אחת הדרמות הכי שאפתניות בשנים האחרונות