בכל הקשור לאיכות ההגשה, גם ב"ג'וי" בולט הכשל הזה. היעדר ההחלטה אם מדובר כאן באקט של פרודיה או שזהו סרט מחאה מכשיל את מרבית השחקנים בבלבול סגנוני. מעליהם מתנוססת דמותה של לורנס, שלוקחת את הדברים ברצינות כבדה, ולכן היא מחטיאה את המטרה אפילו יותר מהמעגל הליצני סביבה.
הפירוט הרב של שברי העלילה נועד בעיקר להצביע על דלותה של התעלומה המרכזית שסביבה נבנה הסרט, ובעיקר על השרירותיות המוחלטת שהתסריט כופה על הדמויות. דומה שאלמלא נוכחותו של הנוף המצטלם - הן בפריז, ובעיקר באזור הז'ירונד שלחופי האטלנטיק - הסרט הזה היה נדחק לנישה שעיקרה היעדר סבירות מינימלית. מהבחינה הזאת צריך להודות לצלם הצרפתי אנטואן הברלה, שכבר עבד בעבר בסרטים מתוצרת הארץ (“מדוזות", “גן עדן עכשיו") על הלוק הנעים והכובש של “הגבעה".
ואגב כך: מי שעלילת “הגבעה" מצלצלת לו איכשהו מוכרת, אך הוא אינו מזהה את שם הסרט, הרי שמדובר בעניין פשוט בתכלית. כשהוא הוקרן בפסטיבל חיפה שמו היה עדיין “אחרי הים".
התרעות פיקוד העורף