אלא שמשהו פוגם בשמחה המתקרבת. אותו משהו הוא מכתב בשפה הגרמנית שמגיע לידי בני הזוג. על פיו מסתבר כי נמצאה גופתה של קטיה. מיהי קטיה? ובכן היא הייתה בת זוגו ילידת גרמניה של קורטני בשנת 62', כמה שנים לפני שהכיר את רמפלינג. במהלך טיול בהרי האלפים בשווייץ החליקה קטיה על קרחון, וצנחה אל מותה. והנה עתה, יובל שנים מאוחר יותר, אותרה גופתה כשזו במצב מושלם ממש; נשמרה היטב משום שנותרה קבורה בשלג.
כעת הוא מציין את סרטו השלישי, ולהצלחת הסרט הזה שותפים לא רק רמפלינג וקורטני, אלא גם לול קראולי שהעדיף לצלם את “45 שנים" במצלמת 35 מ"מ כאילו מיושנת, ולא במסרטות הדיגיטליות העדכניות. מהלך טכני זה מאפשר לו למצות את הפרטים הקטנים שמוטמנים ביופי שבטבע הכפרי, שבו מתחוללת העלילה זעירת הממדים. אה, משולבת בסרט גם סצינת סקס בין קורטני ורמפלינג. זקנים, אתם יודעים, יש להם המון זמן פנוי.
הורביץ עשה סרטי תעודה מאמצע שנות ה־30, והנציח את שנות המשבר הכלכלי הגדול באמריקה, את מלחמת האזרחים בספרד ואת מאבק השחורים לזכויות אזרח בארצות הברית. קל אם כך להבין מדוע הוא נתפס כקומוניסט בעיני ציידי המכשפות של הסנטור מקארתי, שהכניסו אותו לרשימה השחורה הארורה שהטילה צל קודר על הוליווד מאז סיום מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1960. במשך שנים נמנעה מהורביץ עבודה בבימוי, ואם הוא הצליח לגרד לעצמו חלטורה, הוא נאלץ לעשות זאת בשם בדוי. לזכותו של פרוכטמן ניתן לזקוף את העובדה שהוא השיב את הורביץ חזרה אל מרכז העשייה התיעודית.
מובן שזהו המומנט שבו “אייכמן שואו" אמור היה להמריא אל רמות דיון מתקדמות יותר של לקחי השואה. אלא שלבמאי הסרט פול אנדרו וויליאמס, שרשם בעברו בעיקר בימוי סרטי אימה, אין כלל תוכניות שכאלה. כל שהוא עושה כאן אינו אלא התקנתו של דוקו־דרמה ברמה הבסיסית ביותר של המונח.
דוד בן־גוריון, באותם הימים ראש הממשלה, מעולם לא הסתיר את הכוונות הפוליטיות שעמדו מאחורי לכידת אייכמן, אבל כאן בדיוק טמון היה המלכוד. שהרי קבלתה של קביעה זו על ידי חוגי המשפט המקצועני בישראל הייתה גורמת להשוואות מיותרות ומכאיבות בין ההליך בירושלים לבין משפטי הראווה הנודעים לשמצה שנוהלו בבירות הקומוניסטיות - מוסקבה, בודפשט ופראג. והנה מופק סרט ב־2015 ואין לו מה להגיד בנדון.
התרעות פיקוד העורף