חוץ משתי סצנות העשויות היטב, אין הרבה מה לראות בסרט הזה, שנושא כעת על גבו תריסר מועמדויות לאוסקר. הסצנה המרשימה האחת היא זו שפותחת את הסרט, ובה מתואר קרב שהתנהל בשנת 1823 בין לוחמים בני שבט אריקרה הרכובים על סוסים וחמושים בחצים קטלניים לבין חבורה של ציידים לבנים המשיבים להם בקליעי רובים.

בסצנה המוצלחת האחרת משוחזרת התנפלותה של דובת גריזלי על לאונרדו דיקפריו, המגלם דמות של אחד מאותם ציידים ששרדו את מתקפת האינדיאנים. המאבק בין הצייד לדובה הזועמת, שהוא בעצם לב הדרמה בסרט זה, יהיה קרוב לוודאי הזיכרון שיישאר לעד מ"האיש שנולד מחדש".
הבעיה הבולטת של "האיש שנולד מחדש" צצה דווקא כשבודקים את נחיצותן של שתי סצנות אלה. עם כל הכבוד לרהיטות המקצוענית של סצנת הקרב, הרי שהיא מפורטת ואכזרית מדי, ומוגשת לצופים באורך מופרז ממש, שמתקרב ל־20 דקות מסך. לעומתה העימות עם הדובה מאבד המון ממשמעויותיו, משום שהוא נטווה בעיקר בסיועה של אנימציית מחשב, ואם הגרפיקאי המתכנת היה חפץ בכך הגריזלי הייתה יכולה להתנפל אפילו על דונלד דאק ולא רק על דיקפריו.

לכן ברור מאליו שאם אין טעם של ממש בשתי הסצנות המהותיות הללו, קל וחומר נכונים הדברים לגבי הפגמים המרובים שמפוזרים לאורך כל חלקי הסרט, שהוא ארוך ומסורבל (156 דקות). אטי ונטול פואנטה.
בבסיס הדרמה טמונה הגאולה. דיקפריו, שנותר פצוע קשות ממפגשו הקטלני עם הדובה, מופקר למוות על ידי עמיתיו למסע, שאף אינם חוסכים מהגוסס גם מראות רצח בנו הצעיר המתלווה אליו. על מנת שיוכל לקיים כהלכתה את מצוות הנקמה הקדושה בבן הבליעל האחראי לעוולה הנוראה, על הצייד לקום לתחייה. כלומר, לשחזר את מה שקרה לישו שלושה ימים לאחר שהורד מהצלב. ואכן, ללא הסתייעות בעקרונות האמונה הדתית – בין אם היא נוצרית ובין אם היא פנתיאיסטית – קשה לרדת למלוא עומק כוונותיו של יוצר הסרט אלחנדרו גונזלס אינייריטו.
כבר שנים מסופר שאינייריטו מהלך על הגבול הדק החוצץ בין הקולנוען לבין המטיף הדתי. בסרטים קודמים שלו, דוגמת "21 גרם", "בבל" או "ביוטיפול", הוא הבליט את אותה ישות נעלמת המשחקת עם בני האדם כרצונה. ב"האיש שנולד מחדש", סרטו העלילתי השישי, הוא כבר מאחד את הישות האלוהית הזאת עם הטבע החי והנושם, ובכך מצטרף לתזות קולנועיות/פילוסופיות שצצו בעשור האחרון בסרטיו של טרנס מאליק ("העולם החדש", "עץ החיים"). והרי על מאליק כבר נכתב שהוא היומרני בקולנועני תבל. והנה כעת מצטרף אליו גם תלמיד חקיין חדש. 
גם השותפים הנוספים לעשייה – הצלם המקסיקני עמנואל לובצקי שמנציח מראות טבע קמאיים, והמוזיקאי היפני ריושי סקאמוטו, שהכין פסקול כמו־טרנסצנדנטלי – תורמים את חלקם בהבלטת הרוחניות הפיקטיבית של הסרט.
עלילתו הדרוויניסטית במתכוון של "האיש שנולד מחדש" מתחוללת בתוך נוף בראשיתי, שבא להבליט את השורשיות התנ"כית של המיתוסים הדתיים שמזינים את סיפור המעשה. אל גיבוב המסרים הרליגיוזי הזה יש לצרף מהלך מחושב נוסף, הנסמך כולו על המיתולוגיה ההוליוודית, ועליו אחראי דיקפריו. מזה שנים שהשחקן הזה משתדל להתאחד עם זכרו של הגאון אורסון וולס. זה התחיל עוד בתפקידו בסרט "הטייס", שם הוא נראה כהעתק של וולס הצעיר מימי "האזרח קיין". ההמשך נרשם ב"גטסבי הגדול", שם מצטייר דיקפריו כתואם וולס של "ג'ין אייר". כעת, כשהוא עטוף בפרווה ועטור בזקן קדמונים, נראה דיקפריו כמו וולס כאשר גילם את פלסטף עב הבשרים. טום הארדי, בדמות הרשע האולטימטיבי, ממש סגנו של השטן, עושה כאן תפקיד סכמתי וצפוי, לא פחות מאשר נפיחה לאחר סעודת שעועית דשנה.