הסרט “ברוקלין" לא עשה רע לאיש. להפך. הוא מאופק, מתורבת ומגלה המון אמפתיה לצערם ולשמחותיהם של בני האדם. ועם זאת, הוא כאילו לא כלום, עשוי במשקל נוצה, וזו, צריך להוסיף, די משמימה. במרכז הסיפור אישה צעירה (סירשה רונאן), שהיעדר אופקים מבטיחים וקשיי פרנסה מעכירים את ימיה בעיירה קטנה הנטועה במזרח אירלנד. אנשים טובים המשרתים בכנסייה האירית מסדרים לצעירה הלבבית מקום עבודה, ואף פתרון מגורים נוח בברוקלין הרחוקה, והגברת מזדרזת לחצות באונייה את האוקיינוס האטלנטי בדרכה אל האושר. לא לפני שהיא לוקה במחלת ים קיצונית.
הפסאדה הסימפתית, שבמאי הסרט ג’ון קראולי (שעשה בעבר את “בוי A") משכיל לכפות על הסרט, היא כה אפקטיבית, עד שאפילו שחקנית ותיקה כמו ג’ודי וולטרס, שעשתה לה שם כמומחית לעיצוב דמויות של נשים וולגריות, הפעם סוחטת מעצמה דמות נעימה שכיף לשהות במחיצתה. קראולי מבודד את הסיפור מכל הקשר פוליטי, חברתי או מאבק בין־מגדרי, לטובת טיפוחו וקידומו של החיוך המסוים שסירשה רונאן עוטה על פניה לאורך הסרט כולו, כאילו היא באיזה אודישן לקראת הסרטת לה ג’וקונדה. ד
התרעות פיקוד העורף