למרות הפיתוי הגדול, הרי שסקירה זו תקפיד שלא לאזכר את שמה של השרה לענייני תרבות וספורט, והסיבה לכך פשוטה: הסרט “טרמבו" מתרכז בפעילות של הוועדה שרדפה חשודים במעשים אנטי־פטריוטיים באמריקה הגדולה, ולא באותה כברת ארץ זניחה שמסתמנת לאחרונה כבדיחה העגומה המכונה לעתים גם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
השנה היא 1947, וחברי קונגרס שטופי פחד ופרנויה מפני הקומוניזם, שלא לומר סתם פאשיסטים, התגלגלו מעיר הבירה וושינגטון עד להוליווד כדי לעמוד מקרוב על פעילותם החתרנית של אנשי קולנוע המשחילים דברי תועבה מהזן האדום אל תוך הסרטים שהם קשורים בהפקתם. במילים אחרות: שתולים.
בשנת 1976 הופיע וודי אלן ב"שם בהשאלה", סרטם של הבמאי מרטין ריט והתסריטאי וולטר ברנשטיין - שניהם מוותיקי אותן רשימות שחורות - שבו שוחזרה פרשת השמות הבדויים, שפותחה על ידי טרמבו וטופחה על ידי מפיקים חצי ליברלים, חצי פחדנים, שרצו וגם לא רצו לרצות את הפוליטיקאים החשוכים, וגם לשמור על פסאדה של בני אדם מתקדמים. “טרמבו" הוא ניסיון נוסף להעלות לסדר היום את אותה התקופה, ומוזר שהוא מגיע לבתי הקולנוע במקביל ל"יחי הקיסר!" של האחים כהן, שמדשדש בדיוק באותה מדמנה מוסרית בעברה הלא רחוק של אמריקה. עד כאן על הפן החיובי בהפקת “טרמבו".
בעייתו העיקרית של סרט זה נעוצה בעובדה שהוא עצמו מתפקד כמו אותם מפיקים שהעסיקו בסתר את השתולים ההם. מצד אחד, שואף להיות בצד הצודק של ההיסטוריה. מהעבר האחר, חפץ לעשות קצת כסף, וזאת באמצעות הורדת הדיון לרמה של מלודרמה משפחתית בעלת היבטים משעשעים כאילו.
הופר הייתה רכילאית צמרת בהוליווד, ועל פי המתפרסם בטור היומי שלה נהגו הכוכבים להתחתן ולהתגרש. המעמד החריג שמעניק לה “טרמבו" הופך אותה מרחרחנית של נבלות למנהיגה בסדר גודל לאומי. גם האופן הקריקטורלי שמגלמת אותה הלן מירן, אינו מסייע להרים את הטיעונים המוסריים של הסרט לרמה סבירה.
התרעות פיקוד העורף