עוד חמישה שבועות יציין קלוד ללוש 50 שנה לפרמיירה של סרטו "גבר ואישה", שהניב עבורו את שני הפרסים היוקרתיים ביותר בעולם הקולנוע – "דקל הזהב" של קאן והפסלון המוזהב של האוסקר. והנה כבר חלף לו יובל, וללוש עדיין מתרוצץ באתרי הסרטה, וגם הגבר שלו כאן וגם האישה שלו פה. אפילו לפסקול המסורתי של פרנסיס לי שמור עדיין חלק נכבד במכלול הפילמאי שאותו מעצב ללוש ב"הוא + היא". נכון, לא עוד ה"באדאבאדאבא באדאבאדאבא", שהזרים מיליונים רבים לכיסיו של המלחין יליד 1932, אבל עדיין מדובר ברובד מוזיקלי רך ומלטף את האוזן שמתלבש בול על המסרים הרומנטיים שבהם התמחה ללוש במרוצת 44 סרטיו הארוכים.
לזכותו (או ליתר דיוק, לחובתו) של ללוש יש לציין שהוא אף אינו טורח לשנות את הדקדוק הפילמאי שלו. כמו בעשרות סרטים קודמים שוב הוא מגולל סיפור שכמו מוקפץ על מחבת. עירוב של מציאות עם עולם דמיון ועם חלומות וסיוטים, וגם עבר מומצא וגם עם התחזויות ושקרים קטנים וגדולים. כמו שהיה ב"פתיון לבלש", "שד משחת" "הטובים והרעים", "כל החיים כולם" ובעוד מוצרים קלי משקל שאותם שיווק ללוש לקהל אוהדיו במרוצת חמשת העשורים האחרונים.
ללוש הוא חסר כל בושה כשהדברים נוגעים בקלישאות רומנטיות. הוא מכיר את כולן, ומשתדל תמיד לשלב כל אחת מהן בעלילות סרטיו. מ"לחיות כדי לחיות", דרך "לחיות מחדש" ועד "אלה והאחרים". הסוגיה שביקורת אמנות אמורה להתמודד עמה מתמקדת בקושייה האם הוא עושה זאת במתכוון, או שהוא פשוט מכור לאופציה הנמוכה של המבע הפילמאי? על פי המסתמן ב"הוא + היא", נראה כי האפשרות השנייה היא הנכונה.
התרעות פיקוד העורף