"הדיבוק"

96 שנים לאחר הפרמיירה ביידיש, ו־94 שנים לאחר שהבימה עשתה זאת בעברית, מגיע גם תורה של השפה הפולנית להתמודד עם אגדת הפולקלור היהודית על אודות הדיבוק שהורס חתונה מאושרת בין שני צעירים ואוהבים. שלמה אנ־סקי, שאסף חומרים עממיים שנפוצו לפני מאה ואפילו מאתיים שנים בקרב העיירות היהודיות באוקראינה, והתקין מהן את הלהיט הבימתי הזה, בוודאי לא חלם שמחזהו המעצב שטעטעל עם אדמו"ר וחבר חסידים ששטריימל על ראשם, ילבש בסופו של דבר חליפה פולנית מעונבת, ויתמקד בטרגדיה גדולה בהרבה - השמדת יהדות פולין - מאשר סתם איזו הבטחת שידוך שהופרה.

כידוע, מתאר מחזהו של אנ־סקי מעשה בשני אברכים שהבטיחו זה לזה שביום מן הימים יעמדו צאצאיהם לעתיד לבוא מתחת לחופה משותפת. קרה המקרה הנורא, ואחד האברכים הלך לעולמו ונשתכחה ההבטחה מזיכרונו של האחר. ובשל שכחה זו ניתנה בתו של זה, לאה'לה שמה, ככלה לתלמיד הישיבה מנשה ולא לחנן, הבן של המנוח שלו הובטחה לאה'לה עוד קודם לידתה. שיברון הלב שבו נתקף חנן הנבגד מביא למותו החטוף, ורוחו הנסערת נכנסת כדיבוק זדוני בגופה של הכלה. והיתר הרי כבר כתוב בספר דברי הימים של התיאטרון הלאומי, מאז אותו עידן קדום שבו חנה רובינא הצעירה הייתה זו שגילמה ראשונה בשפה העברית את הכלה האומללה.

מרצין ורונה, קולנוען פולני יליד 1973, נטל את המקור של אנ־סקי והשתמש בו כבסיס לדרמה שזרועה בסימבולים דתיים ולאומיים, הבאה להעיד על מערכת היחסים הטעונה העומדת בין העם היהודי לעם הפולני. בגרסת הסרט הנוכחית מגיע היישר מהעיר הגדולה לונדון חתן ושמו פיטר (איתי טיראן), שיש לו שורשים פולניים והוריו כינו אותו פיוטר. פיטר/פיוטר זה נלהב להינשא לריבה נאה ושמה זאנטה (אגנשקה גולבסקה). אלא שביום הנישואים, בשיא ההילולה והשמחה וההשתכרות הקולקטיבית של כל ידידי המשפחה, נתקף החתן בסדרה של פרכוסים חשודים וקול אישה עולה באוב ממיתרי גרונו.

מסתבר כי רוח רפאים של צעירה יהודייה ושמה חנה (בהחלט צליל פונטי דומה לחנן המקורי של אנ־סקי) התנחלה בגופו של החתן ותובעת את עלבון מותה המוקדם. והרי לא רק חנה מתה, אלא כל תושביו היהודים של הכפר שבו מתקיימת עתה החתונה של פיטר/פיוטר וזאנטה. ומי כמו אורחי החתונה יודעים את האמת שאף אחד לא רוצה לדבר עליה - האמת על מי שנקבר ושעל אפרו הוקמה פולין החדשה.

יותר מדי אפילו עבור אוהדיו המושבעים. טיראן ב"הדיבוק". צילום: יח"צ

יותר מדי אפילו עבור אוהדיו המושבעים. טיראן ב"הדיבוק". צילום: יח"צ

ורונה, שהתאבד בתלייה לפני כחצי שנה, יום או יומיים לאחר הבכורה של "הדיבוק" שלו, התקין לבד נזיד סמיך במיוחד שמערב יחד היסטוריה, אמונה דתית, פסיכולוגיזם, פולקלור לאומי וארגזים של אלכוהול בריכוז גבוה. הוא השאיר מעט מקום למבע רומנטי בין בני הזוג האוהבים. התבשיל הכבד הזה, מעין צ'ולנט המתבשל בציר של וודקה, איננו קל לעיכול, ואין הדבר נובע בהכרח ממורכבותם של הטיעונים, כמו מהגודש הבלתי מתקבל על הדעת שלהם.

לפני שנה הוכתר הסרט דובר הפולנית "אידה" בפרס האוסקר. פאבל פאבליקובסקי, שיצר את "אידה", עשה במהלכו מעשה חלוצי, כשהיה הראשון להצביע על שותפות בין בני העם הפולני והכובשים הגרמנים בכל הקשור לחיסול יהדות פולין. מהבחינה הזו, "הדיבוק" כמו ממשיך מגמה זו הבוחנת מחדש את הנרטיב ההיסטורי שמתחתיו הסתתרה עד כה האשמה הפולנית. העובדה שיש בנמצא קברים בלתי מסומנים מתחת לישות העכשווית של פולין, וצצה גם רוח רפאים שבאה לתבוע את עלבונם של מי שנרצחו שם, מעניקה לגרסת "הדיבוק" הזו זווית ראייה מפתיעה וראויה לציון.

הצרה היא שוורונה המנוח עטף את האנליזה הפוליטית/היסטורית שלו במעטה של סוריאליזם מייגע שמתארך והולך, ועקב כך מאבדת האמירה שלו את עוצמות השפעתה. ורונה הפקיד בידי אבי הכלה העשיר (אנדז'יי גרבובסקי) את תפקיד הקונפרסייה - אותה דמות של קומדיאנט שמילאה בעבר את תפקיד המנחה בהצגות קברט. ב"הדיבוק" נועד אבי הכלה להיות המנצח על שמחת השיכורים דוברי הפולנית, שבאה לכסות על העוול וגזילת הרכוש והחיים של דוברי היידיש. ורונה הניח לגרבובסקי להוציא לפועל אל מול המצלמה את דמות הליצן באופן תיאטרלי מוקצן, שמתאים אולי למחזות האבסורד שחיברו פולנים מהוללים כמו ויטולד גומברוביץ' או סלאבומיר מרוז'ק, אך לא למדיום הקולנוע.

"הדיבוק" הגיע לראשונה אל הבד עוד ב־1937 באמצעות הפקה פולנית דוברת יידיש. היה זה סרטו של מיכל ושינסקי (יהודי מומר שנולד בשם משה וקס), שניסה להחיות באמצעותו את רוח הסרטים האקספרסיוניסטיים שהופקו בגרמניה במרוצת שנות ה־20.

גם בישראל נוצרו כבר שתי גרסאות למיתוס הישן. האחת, "הדיבוק" (1968) בבימוי אילן אלדד, והאחרת "הדיבוק בשדה התפוחים" (עם יחזקאל לזרוב ואיילת זורר) של יוסי זומר, שבשלב מסוים שונה שמה ל"אהבה אסורה" והיא הכילה עדכונים עכשוויים ליצירתו של אנ־סקי. מובן שאגדת הדיבוק קורצת גם ליצרנים של סרטי אימה ומיסטיקה, ואין זה פלא שנעשו לה לא מעט עיבודים בעלי גישה נוצרית: "יוהנה של המלאכים" בבימוי יז'י קבלרוביץ'; "השדים" של קן ראסל; "מגרש השדים" ההוליוודי, ולפני כמה שנים הגיע לאקרנים גם העיבוד הרומני המעולה, "מעבר לגבעות" בבימוי כריסטיאן מונג'יו.

המשותף למקור של אנ־סקי ולכל מעבדיו נעוץ בעובדה הפשוטה שתמיד חודר הדיבוק לגופה של אישה - בין שהיא כלה יהודייה, ובין שהיא נזירה קתולית. החדירה היא חלק מובנה באופיה הנקבי של האגדה הזאת. והנה, ורונה המנוח מניח על הבד חידוש משלו - גבר הנחדר על ידי רוח נשית. ואת כל המטלה הבין־מגדרית הכבדה הזו מניחים כאן על כתפיו של איתי טיראן.

טיראן, כיום הבולט בכוכבי הבמה בישראל, מנסה כבר שנים את כוחו במשחק מול המצלמה. "מחילות", "בופור", "לבנון", "החוב", "זינוק בעלייה" ו"היורד למעלה". במכלול הסרטים האלה, כמו גם ב"הדיבוק", מתמיד טיראן בשילוב של הגשה מסוגננת במתכוון ביחד עם אקספרסיביות המיועדת מדרך הטבע ליושבים בשורה 20 באולם. עד כה התמהיל הזה לא הוכיח את עצמו ככלי הבעה המתאים לקולנוע. כעת, ב"הדיבוק", כשטיראן מפרכס אל מול העדשה בתזזיתיות אפילפטית וקול אישה דוברת יידיש בוקע מגרונו, זה עלול להיות יותר מדי אפילו לאוהדיו המושבעים ביותר.

"שגר אותי לחלל, סשה"

ואלה השמות: "בשר תותחים", "גולם", "מרחק ארבעה ימים משתי שנות אור", "רשימות קצמן", "האם זה אתה?", "חלונות", "אנטי וירוס", "סרט עם קתרין דנב", "לאן נעלם משה איבגי", "פרחים של מרציפן", "הקפות", "רדיקל", "התאבדות", "זוג או פרד", "מסווג חריג", "הגבעה", "עיר מקלט". וכעת גם "שגר אותי לחלל, סשה".

המקבץ המופיע למעלה מכיל שמות של סרטים מתוצרת הארץ שבשנתיים האחרונות איכשהו גירדו לעצמם אקרן, ולאחר זמן מינימלי, וללא תשומת לב ציבורית, סולקו מהבד בלי שהותירו אחריהם איזושהי שריטה בזיכרון הקולקטיבי. למה הם נוצרו, זו שאלה אחת. אבל מדוע הם בכלל הגיעו לכלל הקרנה פומבית, זו כבר שאלה אחרת, שמומלץ לכל הקרנות הציבוריות התומכות בהפקות מקומיות לדון בה ברצינות.

"שגר אותי לחלל, סשה". צילום: יח"צ

כעת על הפרק, "שגר אותי לחלל, סשה", שצולם כבר לפני שלוש שנים, והנה עתה הוא תפס לעצמו זנב של לוח הקרנות בסינמטק תל אביב. עקרונית, זהו סרט לכל דבר ועניין. עם עלילה (נניח), עם שחקנים (נניח) ועם אתרי צילום (זה לא!).

אתרי הצילום הם למעשה הסיבה היחידה לדון בכלל בסרט זה. זאת מהטעם הפשוט שלא היו למעשה אתרי הסרטה. "שגר אותי לחלל, סשה", על פי עדות יוצריו, הוכן כולו באולפן גרין סקרין, כאילו השחקנים הינם קרייני חדשות או חזאי מזג אוויר באולפן טלוויזיה, והרקע שעליו מתחוללת העלילה בהשתתפותם מוקרן בנפרד, אך באופן סימולטני עמם, וכך נוצר הקליק הכאילו קולנועי בין שני הצדדים.

עם כל הכבוד לחידוש הטכנולוגי, הוא בכל זאת אמור לשרת איזושהי עלילה. במקרה הזה, סוג של שילוב בין קומדיה רומנטית לסאטירה כאילו פוליטית. אבל לא הקומדיה ולא הסאטירה מחזיקות מים, והתוצאה הסופית משולה ללא כלום.

ובכל זאת, הרי צריך כאן לספק את סקרנותם של קוראי "מעריב" בכל הקשור לכאילו סיפור. זה הולך ככה: אוליגרך רוסי ושמו מקסים רובלסקי (רומן גרשקוביץ) מזמין אצל מדען ממוצא ליטאי ושמו סרגיי רזומיחין (עמירם עיני) את פיתוחה של תוכנת שידוכים כלל עולמית, שתוכל לפתור אחת ולתמיד את כאב הראש הקרוי רומנטיקה. תהליך הפיתוח, כולל הניסיונות בבני אדם, נערך בדימונה, תחת הנהגתו של אחד מאניאק ושמו דלוחין (מיכאל לרנר). מובן מאליו שהכל הולך ומסתבך מאותו הרגע שהאוליגרך המזמין והמדען המפתח מתאהבים שניהם באותה עובדת ניקיון ושמה סוניה ליברמן (אנה וליקובסקי). מעגל סובייטי סגור.

ובכן, יש שחקנים, הייתה גם במאית (גנית אורין שמה), ויש סרט. אבל למה צריך גם להפקיע עבור כל זה אקרן?

אדמה כבדה: איתי טיראן מפרכס מול המצלמה, האם זה לא יותר מידי לאוהדיו?

"הדיבוק" מפתיע בבחינת השותפות של הפולנים במעשי הנאצים, אבל נותר ללא אמירה. "שגר אותי לחלל, סשה" מציג חידוש טכנולוגי. וזהו