דורון ערן (61) הוא מפיק, סופר ובמאי קולנוע. יליד תל אביב. הסרט הראשון שהפיק היה "הפנימייה" (1983), בכיכובם של אלון אבוטבול, סמדר קילצ'ינסקי ושמואל וילוז'ני, אשר זכה להצלחה קופתית גדולה בישראל ובעולם וסלל את דרכו בתעשיית הקולנוע הישראלית. במהלך הקריירה שלו עד כה הפיק ערן כ־40 סרטי קולנוע, דרמות טלוויזיה וסרטים דוקומנטריים לשוק הישראלי והבינלאומי, ובהם הסרטים העלילתיים "ילדי סטלין", "לילה לבן", "מנת יתר" ו"צעירים לנצח". הוא ביים שלל סרטים, בהם "רגליים קרות" ו"נמס בגשם". במוקד סרטיו עומדות לרוב סוגיות חברתיות טעונות. כמו כן, ערן כתב את הרומן "מסתובב בג'לביה ועדר עזים אחריו" (הוצאת מעריב) ואת הספר האקדמי "להיות מפיק". סרטיו של ערן השתתפו בפסטיבלים בינלאומיים וזכו בשלל פרסים.

האם היום, לאור גילך וניסיונך, ישנן יצירות מוקדמות שלך שהיית שב אליהן ומשנה - מוסיף, מסיר, גונז?
"מאחר שאני עוסק בקולנוע, הן כמפיק והן כבמאי, זה למעלה מ־30 שנה, אני חייב להודות שאני בין אלה שעוד מאמינים שבכוחו של הקולנוע לשנות דפוסי התנהגות, מחשבות ותפיסות חברתיות. מרבית הסרטים שלהם הייתי שותף כיוצר עסקו בבעיות חברתיות מהבוערות בארץ. לדוגמה הסרט 'מנת יתר' עסק בסמים במשפחה; 'טאהרה' עסק בסירוס נשים בחברה המוסלמית; 'צדק מוחלט' עסק בסיפור ילדי תימן החטופים; 'נמס בגשם', שאותו ביימתי, עסק בהתמודדותם של הורים עם בנם היחיד שהחליף את מינו; והסרט הדוקומנטרי 'המבשר' עסק בסיפור חייו של יהודי משיחי. בהחלט הייתי רוצה להאיר את עיני החברה בישראל למונופול שהחברה החרדית לוקחת לעצמה בתמיכת השלטון על הדת ועל אלוהים.

"עוסק בסיפור חייו של יהודי משיחי". מתוך "המבשר". צילום: באדיבות סרטי cinemajet

"אני רואה בקולנוע דרך חיים אשר מעניקה לי את הזכות לנסות ולהשפיע על החיים והחברה בארץ", אומר ערן. "אני מרגיש לסרטים רגש סימביוטי, ואני מתייחס אליהם כמו לילדי, ולכן כשאני מתבקש לחשוב מה הייתי משנה, אז נראה שאני חייב להודות שלא הייתי משנה שום דבר. אולם אם אתעקש, אז הייתי בהחלט משנה או מסיר מהמדף קומדיות שהייתי שותף להן לפני שנים, ואולי אפילו סרט שזכיתי להפיק עבור מנחם גולן בשם 'ריקוד מסוכן' הייתי מוריד מהמדף. לא הייתי מוותר על העבודה עם מנחם שהערכתי ואהבתי, אבל אני חושב שהתוצאה הסופית שאליה הגענו במקרה הזה לא הייתה ראויה.



"המלחמה שאני נתון בה לאורך כל העשייה הקולנועית שלי היא אותה 'מלחמה יצירתית' בין היותי מפיק להיותי במאי", מוסיף ערן. "זו מלחמה מסתכלת לעתים, כשהצד השמאלי במוחי מפנטז וחולם ללא מגבלות תקציביות כשהוא עוסק ברוח בלבד, והצד הימני מנסה להגביל, למתן ולרסן. במחשבות לאורך הקריירה שלי הייתה לי חרטה לא על בחירת הסרטים והדיון הציבורי ששאפתי ליצור עם אותם סרטים, אלא על בחירת חלק מהבמאים, אשר לעתים קרובות לא עניינה אותם האג'נדה החברתית שמובילה אותי אלא הקריירה והחלומות שלהם בלבד. היום הייתי חוזר לסרט שביימתי, 'הדרך לעין חרוד', על פי ספרו של עמוס קינן, אשר מתאר את סיפור בריחתם של עיתונאי תושב תל אביב ופלסטיני תושב השטחים ליישוב החופשי היחיד בישראל אשר אינו נתון לדיקטטורה שקמה בארץ. על אף העובדה שהסרט הופץ בעולם בהצלחה גדולה, אם הייתי מביים אותו היום, הייתי מקצין את הסיפור ואת התנהלותן של הדמויות בו, בעיקר בשל המצב הפוליטי הקיים היום".

מדוע אתה שם בסרטיך את הפוקוס דווקא על החברתי ופחות על הפוליטי?
“גם אני כמפיק ובמאי עסקתי בשנות ה־80 ובתחילת שנות ה־90 בקולנוע פוליטי במטרה להעלות על סדר היום הציבורי את הדיאלוג הבלתי אפשרי בינינו לבין הפלסטינים. זה נעשה בסרט 'אדמה חמה', שייצג את ישראל בפסטיבל ברלין וזכה בפרס הסרט הזר בפסטיבל טורינו באיטליה. הסרט מספר את סיפורה של משפחה יהודית בתוניסיה בשנות ה־50, כשאנשי הכפר המוסלמים שורפים את ביתם ומבריחים אותם מהכפר במטרה לבנות על אדמתם בית קברות מוסלמי. זה נעשה גם בסרטים 'הדרך לעין חרוד', שאותו הזכרתי; 'זמן אמת', המספר את סיפורו של גנרל בצבא המנהל מלחמה לטיהור שמו לאחר שהוא מואשם בכישלון ניהול הקרבות במלחמת יום כיפור ברמת הגולן; ו'ילדי סטלין', שעוסק בקרע בתנועה הקיבוצית לאחר מות סטלין.

"העז להעלות על סדר היום את אחת הבעיות הקשות בחברה המוסלמית". "טאהרה"

"אני מאמין שקיומה של מדינת ישראל והחברה הישראלית תלוי בראש ובראשונה בפתרון הבעיות החברתיות הקשות הפוקדות אותה עוד הרבה לפני פתרון הסוגיות הפוליטיות", מוסיף ערן. "כוחה של המדינה כמדינה עצמאית תלוי בחוזקה של החברה, ועל כן הרגשתי צורך להתמודד עם בעיות חברתיות כמו אלימות במשפחה, למשל בסרט 'סנאפ שוט', שהפקתו הסתיימה בימים אלה; גמילה מסמים בין כותלי הכלא ('לילה לבן'); תאונות דרכים ('תסתכל לי בעיניים'); ילדים בסיכון ('להיות כוכב'); תרומת איברים ('מבצע הצלה') ואחרים".

מהי לדעתך הבעיה החברתית החמורה ביותר כיום בישראל?
"הבעיה החברתית החמורה ביותר של החברה הישראלית כיום היא אלימות. מעבר לעובדה שאנשים נדקרים, נרצחים ונפצעים יום־יום באינתיפאדה הנוכחית, האלימות בחברה הישראלית עלתה על גדותיה. גם במרכזי הערים נורים ומתפוצצים אזרחים אשר קשורים ואינם קשורים למשפחות הפשע, וגורמי הביטחון אינם מסוגלים לעמוד היום מול התחכום של משפחות הפשע. סרט בהפקתי שיצא לאחרונה, 'כיפה אדומה', בכיכובו של אביב אלוש, עוסק בסגירת חשבונות בין משפחות פשע ועבריינים".

"להגביר מודעות"


תופעת האלימות בחברה אינה זרה לערן, שנתקל בה מקרוב בצעירותו. "בתחילת שנות ה־20 לחיי פעלתי כמדריך חבורות רחוב בשכונת קטמון ירושלים, בבית שמש ובמוסד לנוער במצוקה באבו גוש", הוא מספר. "מתוך עבודה יומיומית והיכרות עם נוער ומשפחות בשכונות אלו הבנתי שאם נצליח לפתור את בעיית האלימות בתא המשפחתי, הרבה מאוד מקרי אלימות מחוץ לתא המשפחתי ייעלמו כלא היו. נכון שאנשים נרצחים ברחובות בעימות המתמשך זה עשרות שנים בינינו לבין הפלסטינים, אך אני מאמין בכל לב כי הפתרון היחיד הוא פתרון פוליטי, כך שאני חושב שעדיף לנו להתרכז במיגור האלימות בתא המשפחתי, מה שישליך על החברה כולה. מיותר לציין שמספר הנשים המוכות או נרצחות בשנים האחרונות עלה באחוזים גבוהים, ולכן אני חושב שהקולנוע הישראלי צריך להתמקד בסוגיה זו ולהגביר את המודעות של כולנו".

“הייתי מוריד מהמדף". מתוך “ריקוד מסוכן". צילום: יח"צ

לנוכח זיקתך לתחום החברתי, מדוע בחרת דווקא להיות איש קולנוע ולא איש חינוך למשל?
"אני מאמין שלכל אדם יש תפקיד וייעוד. במשך שנים עסקתי בחינוך בלתי פורמלי, ומתוקף כך פעלתי בשכונות מצוקה ובמוסדות. זה כ־30 שנה אני עוסק בקולנוע, ואני מאמין בקולנוע ככלי לשינוי חברתי. יש לקולנוע השפעה רבה על אוכלוסייה גדולה בו זמנית, בשעה שכאיש חינוך עבדתי באופן פרטני בשכונה ובתוך התא המשפחתי. אני מאמין שבכוחו של קולנוע לגרום לשינוי לא פחות, ואולי אף יותר מעבודת החינוך שבה עסקתי, וברובה הייתה בפורמט של אחד על אחד".

בתור מפיק ובמאי העוסק בסוגיות חברתיות נפיצות, לערן יש גם ביקורת על יצירות אחרות שניסו להעלות שאלות נוקבות על החברה הישראלית. כך למשל, על הסדרה "זינזאנה", שמציגה את חייהם של אסירים בכלא ובכך חושפת את תחלואי החברה הישראלית, אומר ערן: "עבורי זו סדרה שקידשה את אמנות החלטורה. השחקנים נשלחו למסע לקצה גבול האימפרוביזציה, והתוצאה לעניות דעתי מביכה".

"סדרה שקידשה את אמנות החלטורה". צילום: יוני המנחם

איזו יצירה קולנועית אתה רואה כמופת לתיעוד מקורי חברתי?
"עם כל הצניעות, אציין שתי יצירות קולנועיות שביימתי, אשר אני רואה בהן תיעוד מקורי חברתי טוב. אחת מהן היא הסרט 'טאהרה', שכאמור, העז להעלות על סדר היום הציבורי את אחת הבעיות הקשות בחברה המוסלמית, בעיקר בקרב שבטי הבדואים: סירוס ילדות ונשים. מתחקיר שעשיתי, גם בנגב וגם בסיני, נחשפתי למנהג תרבותי שמטרתו להפוך את האישה ל'נאמנה' יותר לבעלה ולמשפחתה. עבור אישה או ילדה שעברה סירוס משולם מוהר גבוה בהרבה. הסרט הופץ בישראל באופן יוצא דופן. החלטתי להקרינו באולמות שאליהם אספתי נשים מוסלמיות ויהודיות מכל רחבי הארץ, ובסוף כל הקרנה נערך פאנל שבו דנו אותן נשים איך למגר את התרבות הרעה הזו. הסרט השני שביימתי, 'נמס בגשם', כאמור חשף את התמודדותם של הורים לילד שהחליף את מינו. טרם הפצתו המסחרית הוקרן הסרט בבתים אצל משפחות רבות, ובסיום ההקרנה נכנסו המשתתפים לדיאלוג קשה עם הורים וילדים במטרה לגרום להורים לקבל ללא תנאי את ילדיהם, על אף נטיותיהם המיניות".

קרוב לאירופה


את דרכו הקולנועית החל ערן בשנת 1983, כאשר "נעניתי להצעתו של הבמאי יעוד לבנון והפקתי את סרטי הראשון 'הפנימייה'", הוא מספר. "נראה לי אז טבעי להמשיך בגיוס מימון לסרט הבא, 'אדמה חמה', שהצליח מאוד אמנותית וזכה לביקורות מצוינות אך נכשל בקופות, מה שהיה טראומטי מאוד עבורי. אחריו חזרתי לעשייה הקולנועית בקושי רב עם הרעיון להפיק את סרט הילדים 'חסמבה ושודדי הסוסים', והצלחתו בארץ סללה את המשך דרכי בקולנוע".

"חשף את התמודדותם של הורים לילד שהחליף את מינו". מתוך “נמס בגשם". צילום: באדיבות yes

אתה מרגיש מוערך בארץ?
"היו שנים שבהן הוערכתי מאוד והיו שנים שהתנפלו עלי מכל עבר, בעיקר בשנים שבהן הפקתי סרטים רבים וסדרות לטלוויזיה לערוצים השונים. הרגשתי באותן שנים עוינות וקנאה גדולה מצד יוצרי קולנוע אחרים. מחוץ למדינה אני חווה הערכה גדולה כיוצר קולנוע עצמאי. סרטי הוקרנו בכל העולם, הוזמנתי לשמש שופט בפסטיבלים בינלאומיים ועשו עלי רטרוספקטיבות בהקרנת סרטים שהפקתי או ביימתי. אני חושב שהתחרות נמצאת בכל תעשייה ובכל מדינה. זה נראה לי די טבעי.

"לאורך שנות העשייה הקולנועית שלי לעתים חשתי מתוסכל, אך לאורך רוב שנות הקריירה שלי העסקתי את עצמי בעשייה אינטנסיבית, כשאני לא מתעכב על מכשולים כאלה ואחרים שניסו לעתים להציב בפני", מוסיף ערן. “מאחר שאני רואה את הקולנוע כדרך חיים, אז היו מחשבות על לשנות את שפת הסרט לאנגלית, ופעם לצרפתית, במטרה להגדיל את סיכויי הסרטים להימכר בעולם. כמו כן גייסתי מפיקים שותפים מאירופה וארצות הברית כדי לפתוח שווקים נוספים לסרטים שהפקתי, אך בגדול אני חייב להודות שבמהלך כל השנים המשכתי ליצור סרטים ישראליים בארץ, כשלנגד עיני משפטו של עמוס קינן (לאחר סיום צילומי הסרט 'הדרך לעין חרוד'): 'צבע את הכפר שלך בצבעים בינלאומיים והוא יהפוך לבינלאומי'. לימים אמירה זו החזירה אותי ליצירת סרטים ישראליים דוברי עברית שבהם מרבית היוצרים, אם זה שחקנים, צלמים, אורחים, מוזיקאים וכו', היו ישראלים".

זו מסקנה שהגעת אליה אחרי ניסיון להתברג בהוליווד?
"מעולם לא ניסיתי להגיע להוליווד. זה תמיד נראה לי רחוק מדי מהמקום שבו אני חי ומגדל את ילדי. דווקא יזמתי קופרודוקציות עם אולפנים ומפיקים אירופים. הרגשתי קרוב יותר לעשייה האירופית, למפיקים הצרפתים, הגרמנים, האיטלקים וכו'. נראה לי שבדרך למימוש היצירה הקולנועית אנו עוברים אותם מכשולים ומטפסים בכל פעם מחדש במאמצים רבים על אותה פסגה, בדרך להפקה הבאה”. 


גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.