פלישת הגרמנים לפריז ב-1940 הותירה בשחקנית ז'רמן אוניקובסקי חלל פנימי עמוק וזיכרונות מעומעמים. “הייתי אז תינוקת בת שנתיים וכמובן אני לא זוכרת איך לקחו אז את אבא שלי לאושוויץ", היא מספרת, “יום אחד החיים התהפכו לנו. הגרמנים השתלטו על הדירות בבניין שלנו ואנחנו, מספר משפחות, נאלצנו להידחק בדירת המשרתים בקומה העליונה. אסרו עלינו, הילדים, להוציא מילה מהפה, שחלילה לא ישמעו אותנו הגרמנים. כילדה קטנטונת לא הבנתי מדוע. פחדתי מאוד. הילדה חיה מאז ועד היום עם חרדות".
ב-1942 הסתמן שביב של סיכוי לשיפור המצב: אמה מצאה בכפר ליד פריז משפחה שהייתה מוכנה לקלוט את בתה היחידה תמורת סכום הגון. אך מהר מאוד טפחה המציאות על פני הילדה, שנאלצה להידחק בין ששת בני המשפחה המסתירה, שאף ששולם להם כסף, התנאים שסיפקה לא היו טובים, בלשון המעטה. “אני לא רוצה להיזכר במה שהלך שם", אומרת אוניקובסקי, “במתכוון שכחתי כל מיני פרטים מאז. כשרציתי להיזכר בכמה דברים, עברתי לצורך זה טיפול.
“בתום המלחמה, ב־1945, כשאמא שלי באה לקחת אותי, הייתי במצב בריאותי מאוד ירוד. אם אני התאוששתי והתגברתי, מה שאמי עברה בשואה הביא למותה בגיל צעיר בשנת 1950. נשארתי לבדי מכל המשפחה שלי".
כשחקנית, האם התמודדת על הבמה עם נושא השואה?
“פעם אחת. זה היה בסוף 1994 בהצגת ‘רכבת ההצלה' בתיאטרון לילדים ולנוער, על הצלת ילדים יהודים ממערב אירופה על ידי רכבות הצלה שהביאו אותם לאנגליה. כאן ניתנה לי הזדמנות לחוות את הצד השני, כששיחקתי אנגלייה, לא יהודייה, שקלטה את הילדים. בגלל מה שעברתי בשואה, מאוד התחברתי להצגה הזאת. הרגשתי ששיחקתי שם במשהו ששייך לי ורציתי להעביר את הדברים הלאה. כשהצגנו בבתי ספר היו מתלווים אלינו ניצולים, כשכל אחד מהם סיפר את הסיפור שלו ואגב זה בוכה מרוב התרגשות".
שייקספיר בספרדית
ז'רמן אוניקובסקי נחשבת כתופעה בקרב השחקונה כאן. היא הגיעה לישראל בראשית שנות ה־60 בלי לדעת מילה בעברית. תוך שנים אחדות כבר נחשבה כוכבת, דבר שהתבטא בתפקידים הראשיים בסרטים “שני קוני למל" ו"שלושה ימים וילד".
באותם הימים היא נודעה לא רק בזכות כישרון המשחק שלה, אלא גם בשל יופייה הענוג. עיתונות התקופה תיארה אותה בהתאם: “קטנה, קפיצית, בעלת עיניים רוטטות"; “שברירית, מעודנת ואוורירית"; “עיניה החולמניות מרצדות ונעות וכאשר הן שוחקות, כובש הצחוק הלבבי שלה גם אותך". אך אוניקובסקי נעלמה מהנוף באותה המהירות שבה התגלתה. היא יצאה לחו"ל לזמן קצר, אבל חזרה כעבור שנים רבות. הקריירה שלה שוב לא המריאה.
ניתן לומר כי חייה מגלמים את הסיפור הקלאסי של היהודי הנודד: היא נולדה בפריז בשלהי 1938 להורים שהיגרו לשם זמן קצר קודם לכן מפולין. הוריה כה רצו להשתלב בארצם החדשה, שהעניקו לבתם היחידה שם צרפתי מובהק. בהיותה בת 11 נפטרה אמה מחולי המלחמה וקרובי משפחה אמידים שהיגרו למקסיקו הביאו אותה אליהם. כשגדלה מעט, למדה בבית ספר למשחק ושיחקה בתיאטרון חובבים.
הפרק המקסיקני בחייה של אוניקובסקי היה קצר. כספי פיצויים, שהוענקו לה כיתומת מלחמה, החזירו אותה לפריז. “חשבתי שכשחקנית מקומי באירופה", היא אומרת. בקורס למשחק אצל טניה בלשובה היא פגשה את אלכס פלג, שחקן הבימה. הוא סיפר לה על תיאטרון חיפה, שבדיוק פתח את שעריו, והדבר הקסים אותה. ביקור קצר בישראל הפך לשהייה של תריסר שנים.
האשם בהשתקעותה בארץ היה הבמאי יוסף מילוא, מייסד תיאטרון חיפה. “פפו עשה עלי באודישן רושם אדיר", היא משחזרת, “הצגתי בפניו כמה קטעים בצרפתית ובספרדית. שייקספיר בספרדית? שמעת על זה?! בקיצור, הוא קיבל אותי לתיאטרון בלי לשמוע אותי אומרת מילה בעברית. חלום חיי התגשם ולא היה לי חשוב היכן אני משחקת. המזל שלי היה שהתחלתי בתפקיד ראשי ב'אנדורה' של מקס פריש, עם מעט טקסט, כשמולי בקהל ישבו דוד ופולה בן־גוריון".
ב־1966 הוצע לאוניקובסקי להשתתף בסרט “שני קוני למל" בכיכובו של מייק בורשטיין ופתאום היא, השחקנית העולה החדשה, מצאה את עצמה מככבת כלייב'לה, בתו של השדכן בסרט שכמעט כל המדינה צפתה בו והקיץ יציינו 50 שנה להסרטתו. “את זה שאנשים כה רבים זיהו אותי אהבתי פחות", היא מעירה. “זה היה יותר מדי צפוף. עד היום אני לא אוהבת את זה. נהניתי לפגוש שם את גדולי השחקנים של הבימה, בהם מסקין, רודנסקי וקלצ'קין. עם העיניים הגדולות שלי הסתכלתי עליהם בהערצה ונהניתי לשחק מול מייק בורשטיין הצעיר. את במאי הסרט, ישראל בקר, אני זוכרת כאיש יקר במיוחד. אין כיום אנשים כמוהו עם כבוד למקצוע".
פחות משנה אחר כך שיחקה בתפקיד ראשי נוסף, כשלוהקה לסרט “שלושה ימים וילד" בבימויו של אורי זוהר, שאותו פגשה לראשונה כשיחקה בהצגה “האידיוטית" בתיאטרון האהל. “יש סרט, בואי לשחק!", הוא קרא לה יום אחד לדגל. “אם אני לא טועה, זאת הייתה הפעם הראשונה שבסרט ישראלי ירדו מהסגנון התיאטרלי והכבד", היא מעריכה, “פגשתי שם את עודד קוטלר ומאז אנחנו חברים בלב ובנפש, לאחר שבין השאר בילינו בהסרטה במיטה. נסחפתי לסצנות העירום שם רק מפני שאורי ועודד היו חברים שלי ולא נתתי את הדעת לגבי מה שעשיתי. כשהתחרטתי וביקשתי מאורי להוציא את הסצנות מהסרט, הוא סירב. זמן מה לא הרגשתי טוב איתן. חשבתי שאורי סידר אותי. כיום, במבט לאחור, אין לי בעיה עם מה שרואים בסרט. עשיתי זאת בפעם הראשונה והאחרונה. כמי שבאה מצרפת של בריז'יט בארדו, אני לא חושבת שהעירום שלי בסרט היה כזאת סנסציה גדולה".
ואיך התרשמת מאורי זוהר?
“לדעתי, ב'שלושה ימים וילד' הוא הוכיח שידע לעשות סרטים גם ברצינות, בלי להגיד ‘אני יפה'".
הקאמרי, אחד התיאטראות שבהם שיחקה באותן שנים, הביא לה את האהבה של חייה. ב־1967, לקראת נסיעה לפסטיבלים בחו"ל, צורפה אוניקובסקי למחזמר “שלמה המלך ושלומי הסנדלר'. לתפקידי ההמון במחזמר גויסו רקדני להקת “בת־שבע", ביניהם היה דני בינסטד, רקדן יפה תואר וצעיר ממנה בשנים אחדות. עם השנים עבר ממחול לעיצוב תכשיטים ומשם לשיט יאכטות. לזוג אין ילדים.
את מפליגה איתו?
“לא, זה לא התחום שלי".
בקאמרי חוותה אוניקובסקי גם את אחת השערוריות הגדולות ביותר בעולם התיאטרון הישראלי, כשהשתתפה בהצגה “מלכת אמבטיה" של חנוך לוין. כידוע, המחזה הסאטירי נכתב על ידי לוין כתגובת נגד לזחיחות הדעת שאפיינה את הימים שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. “לאחר שראיתי את ההצגה הראשונה שלו, ‘את אני והמלחמה הבאה', אמרתי ‘וואו'! הרגשתי שעם האיש הזה אני מוכרחה לעבוד". למה שקרה בהמשך היא ממש לא ציפתה.
“זה היה משהו איום ונורא", היא נזכרת, “עד כדי כך היה כעס גדול עלינו, שבגללי בעלי הלך מכות עם מישהו במילואים. שנאו אותנו בצורה בלתי רגילה. איימו לפגוע בנו. זרקו עלינו ביצים ועגבניות באמצע ההצגה, שהורדה די בכוח. זה היה מפחיד. לא היה דבר כזה בארץ. היום עושים ‘שיימינג' ברשת".
בהמשך שיחקה את ג'ני ב"אופרה בגרוש", שם שרה דואט עם אריק לביא, ועבדה עם שייקה אופיר בהצגת הבידור “לילות פריז". “לעבוד עם שייקה זאת הייתה חוויה. בכל יום לפני החזרה היה איתו סיפור והרבה צחוקים".
"אין הצעות"
המרוץ שלה בארץ נקטע ב־1973, לאחר ששיחקה את פורציה ב"סוחר מוונציה" על במת הקאמרי. בינסטד והיא נסעו בלי לקחת בחשבון שישכחו לחזור: “נסענו להולנד כדי ללמוד באקדמיה לקולנוע ולאמנות. בעלי למד שם פיסול וצילום קולנוע ואילו אני למדתי עריכת קולנוע ובימוי. באותה הזדמנות גם למדתי באוניברסיטת ליידן ספרות אנגלית לתואר שני. שם התחלתי לעסוק בבימוי סרטים קצרים במימון משרד התרבות ההולנדי".
ולא היה לך חבל על קטיעת הקריירה שלך בארץ?
“אז מה, שאחשוב על זה עכשיו?".
השניים המשיכו לנדוד, הפעם לאנטוורפן שבבלגיה, שם התחיל בינסטד לעבוד במעבדה ליהלומים. הם חזרו ארצה ב־1994. “נולה צ'ילטון הייתה זאת שהחזירה אותי הנה, להצגת ‘טיפולים אחרונים' שהיא ביימה", מציינת אוניקובסקי, שאז גם הופיעה בהצגת היחיד “העולם על פי לולה".
לפני 20 שנה הגיעה אל השקט הפסטורלי ביישוב קציר, המתנשא מעל נחל עירון. “כמו זוגות רבים בארץ לא הגענו לדירה משלנו", היא מספרת על נדודיה לצלילי מוזיקה הודית מרגיעה, המלווה את שיחתנו ב"קאמאלה", המסעדה הטבעונית ביישוב. “מרתף ביפו העתיקה, זה מה שיכולנו להשיג. קרוב שלי מגבעת עדה סיפר לנו על יישוב חדש שבו מציעים בתים במחירים נורמליים. קציר זה לא סוף העולם, אלא באמצע המדינה. אני עולה על הרכבת בבנימינה ומגיעה לתל אביב תוך 35 דקות".
כיום היא מעין שחקנית אורחת. כך הופיעה לפני שנים אחדות בבית ליסין בהצגת “הדוד וניה", ולפני כן השתתפה ב"אסקימוסים בגליל", סרטו של יונתן פז, “שם פגשתי שחקנים ותיקים שאיתם שיחקתי במרוצת השנים".
נהנית שם?
“בעיקר מהמפגש החברתי. הכי כיף היו הסיפורים שרצו בינינו לפני התחלת ההסרטה. מאז אין הצעות נוספות ואני כותבת מחזות וסיפורים באנגלית. מסלט השפות שמרכיב אותי, השפה הזאת מצילה אותי משיגעון. חוץ מזה אני מתעמלת במים ושוחה, עושה יוגה ופילאטיס. גם רצתי. אפילו עשיתי חצי מרתון לפני כמה שנים".
אם מציעים לך תפקיד בתיאטרון, את עוברת לדום?
“לא בכל מחיר. זה תלוי בתפקיד, זה תלוי בבמאי, וגם בשחקנים. אני לא קופצת על כל דבר".
איך את רואה במבט לאחור את הקריירה הלא רצופה שהייתה לך?
“אני לא מסתכלת על זה. מה שהיה היה. ואני תמיד עם הפנים קדימה".