"סוכן וחצי": עוד קומדיית ניגודים שדומה למאות דברים שהוליווד פלטה

וזהו רק כסף קטן, נקודות הזינוק לעלילה האולטרה־מסעירה של "מא מא". מיד עם סיום הצגתן ברצף של הצרות האלה בפני הצופים, נכנס לסיפור גבר שזה עתה התבשר כי אשתו ובתו נהרגו בתאונת דרכים. וראו הוזהרתם: בינו לבין הגברת קרוז מתפתח רומן. דומה שמפעל חוגלה, אילו היה מתבקש לכך, לא היה מסוגל לספק את הביקוש העצום לממחטות נייר שיספיגו את מבול הדמעות לנוכח מצוקות הגורל שנשפכות כאן בכיף. כאילו יוצרי הסרט הזה לא באו אלא לבחון את הדוזה המותרת של צרות שניתן לשפוך על הראש של רוכשי כרטיסים.

חוליו מדם הספרדי, שחתום על הטישיו המשומש הזה, עושה פה את סרטו העלילתי השמיני. בעבר זכה קולנוען זה לפרסום מסוים בשל סרטים כמו "הנאהבים מחוג הקוטב הצפוני", "סקס ולוסיה" ו"סערת החושים של אנה", שהיו מעצבנים (ובחלקם גם די מגוחכים) לא פחות מסרטו האחרון. בעיקר מצטיין מדם בקיבעון נרטיבי. הוא נוהג לפרק את המשפט הקולנועי ולהרכיב אותו מחדש שלא בסדר הכרונולוגי. מותר לנחש שזה נראה לו כמו איזה אקט אמנותי, שבמסגרתו הוא מחקה את חידושי זרם התודעה בספרות המערב, שג'יימס ג'ויס חידש כבר לפני כמאה שנים. אצל מדם הפעולה על הבד מרוסקת לעבר, הווה ועתיד ומורכבת מחדש בסדר שרירותי וכאילו אמנותי.

בנוסף לצרה הצרורה הזאת, מעסיק הבמאי הזה שותף בכיר בשם קיקו דה לה ריקה, שמצלם את סרטיו ועושה מהם, ואין זה משנה במה הם עוסקים, קטלוגים של עיצוב. "מא מא" למשל, האמור להתחולל בין בתי חולים, צעקות ייאוש, בתי קברות וטיפולים כימותרפיים, נקי מכל הצרות הללו, שכלל אינן נראות על הבד. במקום זאת רוקח דה לה רוקה קטלוג של ריהוט נאה, של אופנות לבוש מתחלף ושל מגמות בעיצוב שיער. פנלופה קרוז, למשל, אינה נדרשת פה דווקא להפגין יכולות משחק קורע לב, אלא לשמש כדוגמנית הבית של מדם, לשם קידום מעצבים מסקטורים שונים בענף הפרסום.

עלילת הסרט כלואה בין שני קיצים הגדושים בפעילות ובדמעות. בקיץ האחד מתבשרת הגיבורה על סרטן שפושט בשדה האחד (ובהזדמנות הראשונה, כשהיא משתזפת באחד החופים הפופולריים בספרד, היא עוקבת אחר תנועתו הסימבולית של סרטן אמיתי, כזה עם צבתות, שיוצא מהמים, עושה סיבוב על החול ונסוג חזרה אל הים. וואהו!). בקיץ האחר, רגע לפני מותה ממחלת הסרטן שפשטה בשדה השני, היא מביאה לעולם בת טרייה, נטשה שמה, שתהיה אחות לאותו דני שפקשש את הפנדל בסצנה הפותחת.

לגנותו של מדם יש להוסיף גם את שילובו בסרט של השחקן המצוין לואיס טוסאר ("ימי שני בשמש", "קח את עיני"), שמתבזה כאן לצדה של הגברת קרוז.

קווין הארט מתנוסס לרום של 163 ס"מ, ואילו דוויין ג'ונסון מגיע לגובה של 194 ס"מ. סביב 30 הסנטימטרים המבדילים בין השניים נרקמת קומדיית הניגודים הזו, שדומה למאות מוצרים מסוגה שנפלטו עם השנים מפס הייצור ההוליוודי.

הסטנדאפיסט הקצר מגלם ב"סוכן וחצי" דמות של רואה חשבון משועמם ומשעמם, ש־20 שנים קודם, בטקס סיום הלימודים בגימנסיה, נבחר פה אחד כמלך השכבה, וכמי שיגיע מינימום להתמקמות בבית הלבן. באותה השכבה למד גם הענק המוכר כיום כ"דה רוק", שרירן שהפך לשחקן, אבל באותם ימים רחוקים הוא היה הביזיון של הכיתה; רכיכה שמנה ובכיינית, שכולם, אבל כולם, התעללו בו.

חלפו עברו להם שני עשורים, והרכיכה העלובה השיל 80 קילוגרמים ממשקלו, העמיס על עצמו מסת שרירים מעוצבים היטב, וכעת שב לשכונת הילדות, משום שהוא נזקק לעזרתו הבהולה של מלך הכיתה לשעבר. ומה פשרה של אותה בהילות? ובכן, מדובר בביטחון האומה ואולי העולם כולו. מתברר שעם השנים הצטרף הענק ל־CIA, וכעת הוא ניצב בפני פתרונה של תעלומה מסוכנת: פיענוח זהותו של הבוגד הנורא שעומד למכור לאויב את סודות מערכת הטילים המגוננת על העולם החופשי. ואגב כך: מעסיקיו בסוכנות הביון המרכזית משוכנעים שהוא עצמו הבוגד, ולכן מתיישבת על הזנב שלו יחידת חיסול שלומיאלית בהנהגתה של איימי ריאן הקשוחה.

שילוב של פיצוצי מכוניות ויריות מכל כלי נשק אפשרי והפגזה נון־סטופ של בדיחות אמורה לספק ל"סוכן סודי" את הקומבינה הקומית המנצחת. אלא שדווקא בנקודה הזאת חושף הסרט בעיה לא פשוטה. קווין הארט, שחקן עסוק מאוד בשנים האחרונות, הוא בעל עבר של סטנדאפיסט מצליח. אף שגילם כבר 60 וכמה תפקידים בקולנוע ובטלוויזיה, הארט היה ונותר סטנדאפיסט. לא יודע לשחק, לא מסוגל להיכנס לדמות של ממש. זאת בניגוד, למשל, לקודמיו המהוללים ריצ'רד פריור או אדי מרפי (בצעירותו), שהשכילו לבצע את קפיצת המדרגה ההכרחית הזאת.

הנשק היחיד שעמו נשלח הארט להתמודד עם, וכמובן גם נגד, השרירן דה רוק הוא מענה לשון מהיר, שבא להדגיש עוד ועוד את הניגודים בין השניים. והנה הצרה: מתברר שהארט תקוע עדיין בהומור ההפרשות האינפנטילי (שבו מתבלט בעיקר אדם סנדלר) וכן בבדיחות צפויות על אודות הניגרס בני עדתו. וזה לא יכול להחזיק סרט באורך של 105 דקות (אם כי הוא עשה השבוע באמריקה לא פחות מ־35 מיליון דולר). אגב, דה רוק, בניגוד להארט, בהחלט סביר.