זה נראה כמו באומבך, זה מרגיש כמו באומבך, אבל בסרט "הרומן של מגי" אין למצוא שום עקבות לנוח באומבך. זאת מהטעם הפשוט שרבקה מילר היא שכתבה וביימה אותו. באומבך ("בין השורות", "כשנהיה צעירים"), למי שאינו מכיר את השם, הינו הבן היקיר של הקולנוע העצמאי בנוסח הניו יורקי המתחכם שלו, והסיבה לאזכורו התכוף נובעת מהעובדה הבסיסית שכל סצינה בסרטה של מילר נראית כמו יצאה זה עתה תחת ידיו של אותו באומבך. אבל לא.
אגב, שורות הפתיחה של טקסט זה, השוללות מכל וכל את נוכחותו של באומבך בסרט, הן בבחינת רמאות גמורה. באומבך נוכח כאן בכל סצינה. בעיקר משום שתפקיד מגי הופק בידי גרטה גרוויג המרגיזה, זוגתו בשנים האחרונות וכוכבת סרטיו ("גרינברג", "פרנסס הא", מיסטרס אמריקה"), והסרט מצולם על ידי סם לוי, שהוא הצלם הצמוד של באומבך.
והגיעו הדברים לשיא מחודד בסרט "Z 32" שהופק ב־2008, ובו שרטט מוגרבי מכלול של טכניקות הסתרה ששוכללו כאן מאז 1948. הסתרת האפליה על רקע לאומי, הטמנת הראש בחול בכל הקשור לאלימות של הכיבוש, ושכלול מנגנוני הצידוק העצמי. והנה פתאום "בין הגדרות", שהוא משהו אחר לגמרי.
במשך שנה וחצי ליוותה מצלמתו של מוגרבי את איש התיאטרון חן אלון המפעיל סדנאות משחק ויצירה אצל מבקשי המקלט, ובמיוחד בקרב אלה שנידונו להיכלא במתקן "חולות" בנגב. על פי הנראה בסרט, מגיע אלון לפגישות קבועות עם אסירי "חולות", ובהן הוא מדרבן אותם לשלוף מעומקי הזיכרון שלהם חוויות טראומטיות שהיו מנת חלקם בדרך הארוכה מאפריקה לישראל, ולשחזר אותן מחדש כרכיב תיאטרלי שיתעצב בסופו של תהליך לכדי הצגת חובבים.
בסרט הזה הניגוח הפוליטי פחות מעניין את הקולנוען. לזכותו של מוגרבי יש לומר שלנוכח מצולמיו ומצלמתו הוא מתוודה שיש לו עליהם יתרון של קבע; ברגע שהוא מסיים את משימת הבימוי/צילום שלו, הוא מקפל ציוד ומסתלק במהירות האפשרית מ"חולות", הרחק אל חיקה החמים של תל אביב. זאת בניגוד גמור לגיבורי הסרט שנותרים תקועים במדבר, תלויים בחסדי משרד הפנים הישראלי. במילים אחרות: מוגרבי מבין את המגבלות האתיות של הגדרת תפקידו, ומקבל עליו את העובדה שהוא חלק מתסמונת גדעון לוי. חי בעיר הגדולה והמוגנת, ועושה קריירה מתיעוד מי שאינם חיים בה.
בדיוק לפני שנה זכה סרט התעודה "הוטליין" בתחרות הדוקומנטרית של פסטיבל ירושלים. בסרט ההוא עוקבת הבמאית סילבינה לנדסמן אחר פעילותם של חברי ארגון "הוטליין", שנוטלים על עצמם משימה הומנית חשובה של ייצוג מבקשי המקלט מול אטימות השלטונות הישראליים. דומה שאת מוגרבי, לפחות על פי הנראה ב"בין הגדרות", משימה הומנית זו לא ממש מעניינת, שכן המטרה הברורה של סדנת התיאטרון איננה להפוך סדרי עולם אלא להוביל את הפליט לכדי תיקון פנימי.
משום ששדה הפעולה המתועד כאן הוא תחום הבמה, ניתן לחוש בנוכחות של תיאטרון ההתאכזרות בנוסח הייחודי של ז'אן ז'נה. במיוחד קל להתחקות אחר עקבות המחזות "השחורים" ו"המשרתות" שלו. בנייה מחדש של התודעה, הפניית העוינות כלפי המדכא הרודני, תוך שימוש במשחקי תיאטרון של החלפת תפקידים. בתיאוריה זה עובד נהדר. במציאות הקולנועית, כלומר בסרט "בין הגדרות", קורה שמהלך זה נכשל לפעמים. בעיקר, משום שמוגרבי מתעקש להתבונן במבקשי המקלט כעל קבוצה, ואינו פורט אותה לסיפורים אישיים, שחלקם מן הסתם הוא קורע לב מהבחינה הרגשית. והרי זו איננה מטרתו של סרט זה.
התרעות פיקוד העורף