במרכז הפסטיבל השנה (7־16 ביולי)סרטים שגיבוריהם הם "ילדים מעוררי השראה". בפסטיבל, שיתקיים במתכונת של שני סופי שבוע מלאים, יוצגו שתי בכורות ישראליות: "אפריקה!", סרטה החדש של דבורית שרגל ("איפה אלה־קארי ומה קרה לנוריקו־סאן"?), והסרט "האוצר מעבר לנהר" - בבימויו של קובי
מחט.
“פסטיבל סרטי ילדים ונוער הבינלאומי בסינמטק תל אביב חוגג 12 ואנחנו עושים חגיגת בת מצווה לילדים שנולדו בין 7־16 ביולי, הם מוזמנים לבוא, יהיו סרטים ועוגה ויהיה שמח", אומרת אלמגור, “בשנה הבאה נציין בר מצווה, והכותרת של הפסטיבל תהיה ‘ילדים מעוררי השראה' - ילדים שניצחו נגד כל הסיכויים. אחת המטרות העיקריות של פסטיבל בינלאומי כזה היא לפתוח לילדים עולם שאין סיכוי שהם ייחשפו אליו. איפה ילד ישראלי יכול לראות קולנוע כזה?".
“אין לי שום ביקורת, יש מקום להכל. אבל עושים בארץ מעט מאוד סרטים לילדים, ובעולם גם, מהרגע שיזמתי את הפסטיבל לא היינו צריכים להידפק על דלתות של פסטיבלים, הם החלו לפנות אלינו. אבל הייתי רוצה לפתוח את העיניים לעולם – לילדים, לערבים, ליהודים, לכל הסוגים. תחשבי, למשל, על חיים של בן יחיד לאם חד־הורית שרואה סרט ממדינה רחוקה שיש בו אותן הבעיות כמו שלו, והוא ניצח".
“קודם כל, כי אכפת לי. כל היוזמה ליצירת הפסטיבל הייתה שלי, באתי לראש העיר והרמתי את זה".
“עם אמוציות אי אפשר להתווכח, כל נקבובית שלי זוכרת את כל השריטות, המכות, אבל עם זאת, הנה אני אדם בוגר. אני אומרת לעצמי ‘מהפצע הזה עוד לא החלמתי, מזה כן'. זאת לא מקשה אחת, כל אדם הוא בעל כמה רבדים".
"כבר מילדות ידעתי שהעולם שלי לא בסדר. רק בגיל 10 גיליתי שאבי נהרג על ידי צלף ערבי, ורק אחרי איחוד גרמניה התחלתי לחקור על החצי השני שלי. חשבתי שנים שאבי היה גרמני רע. אני חושבת שהנתינה שלי זה עניין של לתת. אמא הייתה אומרת לי 'אוי ואבוי לך להעביר יום בלי לעשות משהו למישהו'. כשאני רואה יתומי מלחמה אני מבינה לאיזה עולם הם מגיעים. הגעתי לפנימיית הדסים רק בגיל 14, הייתי שם שנה וחצי. הייתי עם ילדים בנים של ניצולי שואה, ראיתי אותם מתמודדים מדי יום, ולקחתי דוגמה. קיבלנו הרבה חום. היינו ונשארנו כמו משפחה".
“התחלתי עם אמא פגועת נפש, בלי אבא, כל הדברים שאני לא רוצה לדוש בהם. זה לא כדי שירחמו עלי, זה כי השכלתי את עצמי ודאגתי להישגי. לא השכלה פורמלית, כי עזבתי את הלימודים בכיתה י'. אבל הפכתי לאדם עם ערכים שמשלם מחיר על הערכים האלה".
“מירי רגב זה שטויות. זה אפילו לא שווה התייחסות. עוד לא גיבשתי עמדה מי היא, אבל ברגע שהיא אמרה שאנחנו קפוצי תחת יצאתי מהאולם".
לקראת סוף החודש, ב־23 ביולי, תחגוג אלמגור 77. החזרה הגנרלית הראשונה שלה בתיאטרון הבימה, לפני 60 שנה, נקבעה לתאריך יום הולדתה. מאז מסמל עבורה התאריך הזה לידה כפולה. “הרוב אולי מאחורי, אבל אני רוצה להאמין שאולי אשאיר עוד משהו", היא מייחלת, “הפסטיבל הזה הוא חלק מהירושה שלי לעולם".
“אני חושבת שיש תיאטרון נהדר בארץ, יש כמה תיאטראות גדולים וקבוצות פרינג', ובתי ספר למשחק ‘מקיאים' בכל שנה אינספור שחקנים. אבל יש לציין שבתי הספר מכינים את השחקנים לעשות הכל".
“אני שחקנית בהבימה, לא קראתי את דוח המבקר, לא רוצה להיכנס לזה. אני יודעת רק שנועם סמל ועומרי ניצן התפטרו ואני רואה את זה בחיוב. באמת יש אנשים שיושבים שנים באותו מקום. אגמון לא נשאר יותר מעשר שנים כמנכ"ל הבימה. בזמנו, הבימה הייתה על הקרשים ושולמית אלוני אמרה ‘אם אגמון לא יציל את הבימה, אני סוגרת'. ואחרי עשר שנים נהדרות תחת ניהולו הוא חתך, וכך צריך להיות. כל מוסד תרבותי צריך להיות מנוהל בתקופה מוגבלת, כי בדריכה במקום לרוב יש סכנה בנפילה למלכודת של העדפות של אדם אחד".
“אני לא דיווה, אני פועלת שחורה. בעולם המערבי, אם אתה יכול מבחינה פיזית לשחק, אתה תמשיך לשחק גם אם אתה יוצא לפנסיה. המקצוע הזה בארץ הוא כל כך קשה, הרבה אנשים לא שורדים פיזית. תנסי לספור את מספר השחקנים המבוגרים פה. החום, הנסיעות, הדינמיות, זה מתיש. אנחנו נוסעים בכל הארץ ולמחרת שוב".
“בוודאי שקשה לי והגוף חורק, אבל את אף אחד לא צריך להיות מעניין הכאבים הפיזיים שלי וכאבי הנפש שלי. אני מעדיפה לבוא לתיאטרון כמו לעבודה. אם אני עובדת עם אנשים צעירים, שזה נפלא, הדברים האלה מחייבים ומפעימים אותי. בהצגה ‘קורנליוס' אני מבקשת תרגום שפת הצעירים, לא כל כך מבינה את השפה שלהם, ויחד עם זאת אני לא מפנה עורף לחברים המבוגרים שלי".
“זה נורא, אבל יש אנשים שעבדו קשה במקצועות אחרים, וזה הישג. אני רוצה לשחק עד הסוף כמו ליא קניג, שאני עפר לרגליה".
“מה, לשכב בבית כמו קציצה? הרופא לא מרשה לי. אני צריכה עוד לנסוע לניו יורק ולשיקגו. תמיד יש לי מזוודה שאני צריכה רק לנעול אותה ולנסוע".
“זה שאני ממציאה את עצמי מחדש זה כי כל הזמן אני מוצאת את עצמי עושה דברים שונים. אני שחקנית וסופרת ויש לי הקרן הזאת עם הילדים. אין לי אג'נדה מלבד חוסר רצון לבזבז את הזמן. שארית הזמן שלי בחיים יקרה מאוד. תמיד הזמן היה לי ערך יקר. אם אין למה לקום, לא שווה לחיות".
“בהחלט. אני מחכה לקומדיה, משתדלת למצוא הרבה הומור בחיים ובכלל. אבל התפקידים שניתנים לי בשנים האחרונות הם דרמטיים ואני לא מנסה לדחוף את עצמי. אני קוראת מחזות, הצעות, כשיבוא הדבר שזהו זה, אעשה אותו".
גילה אלמגור ויעקב אגמון נשואים כבר 55 שנה. כשהתחתנו הייתה אלמגור צעירה בת 23, גרושה מהשחקן אילי גורליצקי ובעלת נפש פצועה. “המפגש עם אגמון הציל אותי. מה שנקרא ‘תיקון עולם' לכל מה שנולדתי איתו", היא מספרת, “הוא הביא לי את הבגרות והביטחון. בהתחלה התחתנתי בגיל צעיר כי רציתי בית ואז התגרשתי. כשהגעתי לאגמון הייתי שבר כלי. לא יכולתי לחבר משפט מחוסר ביטחון. והגיע האיש הזה ועטף אותי, נסענו לניו יורק ביחד, התחלנו שנינו פרק ב'. כסטודנטים לא היה לנו כלום, אבל הוא דאג שאלמד את הלימוד הכי טוב ואקבל את התנאים הכי אופטימליים".
“כבוד ההדדי. אני נותנת לו, הוא נותן לי. מעטים המקרים שאתה אומר לעצמך ‘עם זה אני רוצה להתחתן'".
“נראה לך שאדבר על זה. חיים משעממים זה סיוט. כל הכיף זה להתנער ולומר שזה מאחורי. לפני שנים הכרתי כוריאוגרפית מאפריקה, היא נתנה לי שרשרת מכסף שבה ציפור מפנה את הראש לאחור ואמרה לי ‘תמיד תזכרי להסתכל אחורה ולראות איזו דרך עשית'".
“לא רוצה בכלל לחשוב על זה. הוא גלגל ההצלה שלי. לא פשוט לחיות איתי, יש לי מרות שחורות קשות שאני לא מצליחה תמיד לצאת מהן. יש אנשים שחיים עם עור כמו טפלון ששום דבר לא נוגע בהם, לא אני".
“אין לזה שום קשר להיותי שחקנית או גננת נוי כמו שרציתי להיות".
“בינתיים. מקווה שיישאר ככה עד סוף הדורות. שכל אחד באמונתו יחיה. כל כך הרבה דם של אנשים צעירים נשפך פה ואין לזה שום הצדקה".
אי אפשר להתעלם מהעובדה שהארץ שינתה את פניה.
“במדינה שבה נרצח כבר ראש ממשלה על ידי יהודי ישראלי, זה היה צריך להזעיק ולהדליק את כל הנורות האדומות. מה־4.11.95 ולאורך כל השנים. אבל את רואה, עדיין יש דילים על אנשים מסוימים".
התרעות פיקוד העורף