"מרחוק"

ארמנדו איננו ביצה, ואלדר הוא לא תרנגולת. אבל מערכת היחסים ההפכפכה בין שני הגברים האלה מעלה כמו מאליה את השאלה מה קדם למה. ארמנדו הוא הומוסקסואל בן 60, שרדיפתו העיקשת אחר בשר טרי מקימה עליו את זעם הסביבה. אלדר הוא גבר צעיר, בעצם נער, שכמיהתו למצוא לעצמו תחליף אב אינה נופלת באפקט שלה מעצם עיסוקו כגוף להשכרה. ומה קודם למה? הרדיפה אחר צעירים או החיפוש האובססיבי אחר אבא חלופי, אולי אפילו סבא.

ארמנדו ואלדר חיים בקראקס, בירת ונצואלה, המצויה כעת בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי חריף. ארמנדו הוא קשיש אמיד, שעובד לפרנסתו כטכנאי המתמחה בהכנת שיניים תותבות. אלדר (לואיס סילבה, בתפקיד קולנועי ראשון) מיותם מאב, חי עם אמו שכבר מזמן נואשה מעתידו המעורפל של בנה. ארמנדו מוצא את הקיק שלו באוננות מול צעירים עירומים, ואילו אלדר נזקק לא אחת להשלמת הכנסה, וכך מאוחדים האינטרסים של השניים.

המפגש הראשון ביניהם טעון במיוחד. הזקן אוסף את הנער העזוב מאחת מכיכרות העיר, ומכניס אותו לדירתו לצורך השלמת המפגש המיני. ושם, בתוך הדירה המוגנת, הצעיר מנצל את יתרונו הגופני על מנת לתקוף את ארמנדו הזקן, לפצוע ולשדוד אותו. מוזר, אך נראה שארמנדו כבר הסכים לסוג כזה של דיאלוג עם הזונים הצעירים שהוא אוסף מהרחוב. ועוד יותר מוזר הוא שאלדר, לאחר שארמנדו מאתר אותו בשנית בין סמטאות קראקס, מוכן להסתכן ולחזור אל דירת הפשע.

משחק הכוחות הזה בין שניים מדחויי החברה הלטינו־אמריקאית הוא הציר שסביבו טווה לורנצו ויגאס את סרט הביכורים שלו. ויגאס, יליד 1967, הוא בעל רקע בבימוי סרטי תעודה, ועניין זה ניכר באופני ההתבוננות שלו בחוצות הכרך המאובק והשוקע, שלא אחת מצטלם כאילו הוא אתר הסרטה מהעידן הנשכח של הניאוריאליזם האיטלקי מראשית שנות ה־50.

ויגאס יליד ונצואלה הוא רק אחד המרכיבים המגוונים מהבחינה הלאומית של "מרחוק". דווקא חבורה של מקסיקנים, כולם מוכרים מסרטים קודמים, היא שגודשת את כותרות הפתיחה של הסרט. ראשון ביניהם הוא גוילרמו אריאגה, שסייע כאן לוויגאס בהתקנת התסריט. בעבר אריאגה היה שותפו של אלחנדרו גונזלס איניאריטו המהולל בהכנת הסרטים "אהבה נושכת" ו"21 גרם". עוד מקסיקנים שחברו לעשיית "מרחוק" הם הבמאים מישל פרנקו ודניאל ריפשטיין, ששימשו כמפיקי הסרט, ביחד עם השחקן אדגר רמירז המוכר היטב בזכות הופעותיו ב"קרלוס" ו"צ'ה".

אחד מוונצואלה, עוד ארבעה ממקסיקו, ואליהם יש להוסיף גם שני צ'יליאנים: סרג'יו ארמסטרונט הנודע, שצילם בעבר סרטים כמו "עוזרת בית", "לא" ו"טוני מאנרו", והשחקן אלפרדו קסטרו, שהוא כוכב בתעשיית הסרטים בצ'ילה, המגלם את ארמנדו צייד הצעירים.

מבחינות רבות "מרחוק" הוא סוג של תמרור אזהרה הבא בעתו. בעיקר משום שהוא משיב אל מרכז הדיון את העוינות של מרבית פלגיה של החברה המערבית כלפי הגייז. הלהט"בים כמו פונקו בשנים האחרונות במצעדי גאווה מעוררי הזדהות, שלא לדבר על אותו רצף של סרטי ניו יורק ולוס אנג'לס, המשקפים מציאות מעט בדויה המציגה זוגות הומואים החיים בהרמוניה תחת חופה וקידושין בדירות מעוצבות ומעודכנות, ומגלגלים עגלת תינוקות בשעות בין הערביים. באמריקה הלטינית, מזכיר ויגאס לצופים, לא נמחקה הטינה אל השונה, ולא הוסר האיום הקיומי מעל ראשיהם של החוטאים בעבירות נגד ציוויי המוסר הקתולי.

נאמן לעברו כדוקומנטריסט, מפנה ויגאס את המצלמה אל החצרות האחוריות של השכונות הנשכחות. ואכן רבות מהסצינות ב"מרחוק" מזכירות את חזותה של רומא המתפוררת בסרטיו המוקדמים של פייר פאולו פאזוליני. ואם כבר מאזכרים את שמו של האיטלקי שבתחילת דרכו יצר את "אקטונה" ו"מאמא רומא", כדאי להדגיש כי למראה "מרחוק" צפה ועולה התחושה שסרט זה משתדל דווקא לשמר את הפן המארטירי שהצמידו בעבר לקהילה ההומוסקסואלית יוצרים כמו ז'אן ז'נה, אלן גינסברג וגם פאזוליני.

העובדה שהגייז הושמו בשולי ובתחתיות החברה המהוגנת שימשה ליוצרים ההם מעין מקפצה נוחה לתיאור חתרני של החברה "הנורמלית", ולמבט כואב אך מתפנק על הקהילה הלהט"בית. ואותו הדין עם ויגאס. מצד אחד, הוא מוקיע את הרדיפה אחר ההומואים, ומהעבר האחר דווקא מדגיש את אלמנט העינוי הדתי ואת אופציית הגאולה דרך הביבים, שמשלימים איכשהו את הסלידה הקתולית מהגייז.

"מרחוק" מתהדר באחד מאותות ההצטיינות הגבוהים ביותר שמעניק עולם הקולנוע. אשתקד זכה הסרט באריה הזהב, הפרס הגדול של פסטיבל ונציה, ואילו אלפרדו קסטרו, המגלם כאמור את דמותו המורכבת של ארמנדו, הוכתר כשחקן הטוב בפסטיבל סלוניקי האחרון. דומה שחבר השיפוט בוונציה נסחף מעט בגלי ההתלהבות מהסרט. לעומת זאת, השחקן הצ'יליאני המיומן ראוי בהחלט לכל שבח.

"המסתנן"

בשנות ה־70 וה־80 זה התנהל בערך כך: העלים של מטעי שיח הקוקה שגדלים בפרו ובבוליביה הועברו לקולומביה, ושם, במעבדות כימיות, זוקק החומר הכלוא בעלים לאבקת קוקאין. זו נארזה והוברחה ללוס אנג'לס, ניו יורק ומיאמי, ואילו התמורה הכספית העצומה הועברה לבנקים בפנמה, שידעו להלבין את הכסף השחור הזה. ממש ארצות הברית (הלא קדושה) של אמריקה הלטינית.

"המסתנן". צילום: יח''צ

באמצע שנות ה־80 המערכת המשומנת הזו החלה לחרוק. רשויות החוק בארצות הברית הפעילו לחצים על מנואל נורייגה, השליט הצבאי של פנמה, כדי שיורה להגביל את הפעילות הבנקאית האסורה. אולי כך, סברו האמריקאים, ניתן יהיה לחנוק את קרטל הסמים המסוכן, שהתבסס בעיר מדיין הקולומביאנית וחלש על 80% משוק הקוקאין העולמי.

במרכז המערכת הנפשעת הזו עמד פבלו אסקובר, שבאותה העת היה לא רק הפושע המסוכן ביותר בתבל אלא גם אחד האישים העשירים בעולם. עקב הלחצים של שלטונות החוק על נורייגה ומשטרו האפל, נוצרה מצוקה תזרימית בקופותיו של אסקובר, ונדרש אז בבהילות פתרון לסוגיית הלבנת כספי הסמים. אחד, בוב מוסלה שמו, צץ משום מקום והציע לאנשי הפיננסים של קרטל מדיין להלבין עבורם את הסכומים האדירים, וזאת לאחר שהגיע להבנות עם בנק בפלורידה. יועציו של אסקובר בלעו בשקיקה את ההצעה הזו, ולמשך זמן לא קצר נראה היה שהעסקים הקולומביאניים אכן שבים למסלולם.

אותו מוסלה לא היה אלא מתחזה ששמו האמיתי רוברט מאזור. הוא היה רואה חשבון בהכשרתו וסוכן סמוי של שלטונות המכס במיאמי. מאזור/מוסלה הקים ארגון רפאים פיננסי, תוך שהוא רוכש את אמונם של כל יועציו הקרובים של קיסר הפשע העולמי. בסופו של דבר, בעקבות תרגיל עוקץ מבריק ומסוכן, הצליחו אנשי ה־FBI לאסור את מרבית אנשי החצר של אסקובר, כאשר אלה התכנסו יחד בטמפה, פלורידה, על מנת לחגוג את חתונתו (הפיקטיבית כמובן) של מוסלה, האיש שמעולם לא היה.

זהו סיפור פנטסטי, המעמיד בצל את תרגיל העוקץ נגד ממשלת איראן, כפי שפורט ב"ארגו" זוכה האוסקר. הבמאי בראד פורמן נטל על עצמו את המשימה להעתיק לבד את המציאות הווירטואלית שנבנתה אז על ידי שלטונות המכס בפלורידה. חבל, אם כך, שהדברים לא ממש עלו בטוב, והסרט "המסתנן" שמשחזר את הפרשה מותיר אחריו איזשהו שובל של עשייה חובבנית.

המקצוען בסביבה הוא השחקן בריאן קראנסטון, שצבר תהילה בזכות תפקידו בסדרת הטלוויזיה "שובר שורות". נכון הוא שהליהוק שלו כלוחם נגד הפצת סמים מדיף ניחוח אירוני חריף, שהרי בסדרה המעוטרת בפרסים ההיא קראנסטון מגלם בעצמו דמות של יצרן ומפיץ סמים מיומן. קראנסטון עתיר הניסיון הקולנועי והטלוויזיוני מתאים ביותר לגילום דמות של איש פיקטיבי, בעיקר בשל יכולתו לעצב אנשים מהוהים, אפורים ובלתי מתבלטים, כאלה שקולעים בול לדמויות של סוכנים שתולים.

הבעיה, אם כך, איננה בדמות הראשית, אלא קודם כל בבימוי הלוקה במין אפתיה לא מובנת. פורמן מעביר לבד תסריט רפוי, סתום מדי לעתים מזומנות, שחיברה אמו (!), אלן בראון פורמן, תוך שהוא מסתייע בשירותיו של הצלם ג'ושוע רייס. צלם זה התמחה בסרטי אימה דלי תקציב, וזו לו עבודתו הראשונה בסרט לגיטימי. איכשהו דבקה ב"המסתנן" אותה אסתטיקה כעורה של הפקות אימים זולות, והתוצאות על הבד אינן נלבבות.

אסקובר, שחוסל על ידי שוטרים ב־1993, תואר תמיד כדמות שטנית שאין שני לה. הדמות החידתית "קייזר סוזה", שהטילה פחד בעלילת הסרט המצליח "החשוד המיידי" בכיכוב קווין ספייסי, התבססה פחות או יותר על קווי האופי של אסקובר. אלא ששום דבר מכל הביעותים ההם אינו נוכח ב"המסתנן", שנראה פחות או יותר כסרט סוף שבוע ברשת שידור שולית.

מרבית השחקנים שאמורים להעניק לעלילת "המסתנן" גוון של אמינות מתעקשים להטות את עבודתם דווקא לכיוון הקריקטורלי. אולימפיה דוקאקיס הוותיקה, איימי ריאן, יול וסקאז וג'ון לגוויזאמו. כל אלה יכולים היו לספק לבמאי פורמן תוצאות מוצלחות יותר, אילו רק הייתה נוכחת בהפקה איזושהי יד במאי מכוונת. חורגת מכשל ברור זה היא עבודתה של דיאן קרוגר, המגלמת כאן את הכלה הפיקטיבית של הסוכן המושתל, ועושה עבודה שיכולה הייתה להשתלב גם בסרט רציני הרבה יותר.

"מרחוק": סרט המתהדר באחד מאותות ההצטיינות הגבוהים ביותר בקולנוע

היצירה מזהירה מפני הסכנות שעדיין אורבות היום לחברי הקהילה הלהט"בית.וגם: "המסתנן" מטפל באופן חובבני בסיפור פנטסטי ומציג יצירה לא מספיק רצינית