כשהוא דוהר במרכבה הרתומה לארבעה סוסים צחורים, קורע יהודה בן חור את המסלול בהיפודרום הרומי, ובתוך כך משכיב בזה אחר זה את מתחריו עובדי האלילים, הדוהרים במרכבות הרתומות, איך לא, לסוסים שחורים. וזה כל ההבדל. לבן טהור מול שחורי המצפון כולם. יהודה, לשעבר נסיך ממשפחה חשמונאית, ולשעבר גם עבד באימפריה הרומית, עומד בקרוב, ממש אחרי המירוץ הגורלי הזה, לקבל עליו עולה של נצרות ולהפוך למאמין אדוק בישו ובבשורתו המשיחית.



התמהיל המנצח הזה – אקשן אמיתי פלוס הטפה נוצרית פונדמנטליסטית – חגג לראשונה בקופות ב-1880 כאשר לו וואלאס, גנרל ופוליטיקאי אמריקאי, הוציא לאור את הרומן ההיסטורי "בן חור", שטיפס במהירות רבה לראש מצעד הבסט סלרים והתבסס למשך חמישים שנה כספר הנמכר ביותר בצפון אמריקה. ב-1907, תריסר שנים לאחר המצאת הקולנוע, עובד הספר לראשונה לבד, ועם השנים נוספו לו עיבודים פילמאיים נוספים, שהנודעים בהם הופקו ב-1925 (בכיכובו של ראמון נבארו) וב-1959, עם צ'רלטון הסטון וסטיפן בויד בתפקידים הראשיים.



על הגרסה החדשה, שאותה עשה הבמאי הקזחי טימור בקממבטוב, נאמר שתקציב ההפקה שלה עמד על כמאה מיליון דולר. פירושו המעשי של מספר זה הוא שבכספת היו די והותר כספים על מנת לשלם לעושים במלאכה עבור ההתבזות שלהם. לפחות שהם ירוויחו משהו מההתנסות הלא נעימה הזו. חבל שהתקציב כולו כבר בוזבז, שהרי גם לצופים ב"בן חור" מגיע פיצוי לא נמוך על הסבל שהם חווים בעת הצפייה בקשקוש הזה. מצד שני, אנו הצופים, אל לנו להתלונן יותר מדי, משום שגרסתו של בקממבטוב גוזלת רק 124 דקות מסך. זאת לעומת 212 הדקות שגלגלה הגרסה הקודמת משנת 59', שהתהדרה אז בזכייה בשיא של 11 פסלוני אוסקר.



סיפור המעשה: יהודה בן חור (ג'ק יוסטון) הוא נצר למשפחת אצולה חשמונאית, החיה בירושלים ונאנקת מעול הכיבוש הרומאי. מאסלה (טובי קבל) הוא צעיר רומאי שכמה עשרות שנים קודם שהוא עצמו נולד, חבר סבו אל אנשי הזדון שרצחו את יוליוס קיסר. על מנת להימלט מהקלון המשפחתי מאסלה גולה מרומא לירושלים, ומשפחת בן חור מאמצת אותו לבן. מאסלה, גבר צעיר השופע טסטוסטרון, שם עינו בתרצה הנאווה (סופיה בלק ד'אליה), אחותו של יהודה, שעמו מבלה מאסלה את מרבית זמנו הפנוי.



לנעמי בן חור (איילת זורר), אם המשפחה, נכונה אם כך המון עבודה כדי להפריד בין בתה לבין הבחור הרומי. הפתרון לעניין הלא פשוט הזה צץ כאשר מאסלה מחליט להגשים עצמו כלוחם ומצטרף ללגיונות המתכתשים עם הברברים אי־שם בגרמניה הרחוקה. עם שובו מהקרבות, והוא עוטה עיטורי גבורה, מתמנה מאסלה לקצין בחיל המצב החונה בירושלים, ובתוך כך הוא מתעמת עם יהודה, משום שבארמון המשפחה מסתתר קנאי יהודי המנסה להתנקש בחייו של פונטוס פילטוס (פילו אסבייק), המושל מטעם הקיסר בסוריה ובארץ היהודים. בן חור מואשם בבגידה, נמכר לעבדות ונשלח לעבודת פרך במרתפי אוניות הצי הרומי. במשך חמש שנים משמש בן חור חותר במשוטים של ספינת קרב עד אותו היום שבו שודדי ים יוונים מטביעים ספינה זו, ובן חור עצמו ניצל בדרך נס מטביעה.



מי שמחלץ את בן חור מגורל מר הוא יילדרים (מורגן פרימן). זהו סוחר סוסים וקבלן הימורים הנע בין אפריקה לקדמת אסיה ומריץ את סוסיו המשובחים בתחרויות המאורגנות על ידי הרומאים. יהודה, כעת גבר משוחרר ותאב נקם, לומד לשלוט במרכבת מרוץ שכזו, ובשיאה של הדרמה הוא נקלע למרוץ המאורגן על ידי אותו פונטוס פילטוס, שבן חור הואשם בניסיון לחסל אותו. בין המתמודדים האחרים נמצא, כמובן, גם מאסלה, ונקמה בו תהיה בבחינת זכייה מחדש בחופש האמיתי.



מתוך הסרט. באדיבות: פורום פילם
מתוך הסרט. באדיבות: פורום פילם



****



מה שאין לשכוח, והסרט חוזר ומדגיש זאת, הוא פעילותו הציבורית בירושלים של מטיף יליד נצרת ושמו ישוע (רודריגו סנטורו), המתהלך בין בני העם היהודי הכבוש ומפיץ באוזניהם את דת החמלה שלו. כידוע, אותו פונטוס פילטוס יהיה זה שיחתום על גזר דין המוות, ששלח לצליבה את האיש מנצרת. איכשהו משתלבים להם שני הסיפורים האלה בצורה מגושמת, כך שיהודה יזכה מחדש בחופש האמיתי שלו לא כשיוכרז כמנצח במרוץ, אלא כשיהיה בפאזה חדשה של נוצרי מאמין.



לעומת "בן חור" עם צ'רלטון הסטון (שאותו ביים ויליאם וויילר היהודי), שנטה לצמצם את נוכחותו של אלמנט ההטפה הנוצרי בעלילה, הרי שגרסת בקממבטוב דווקא מבליטה בהרחבה את פעלתנותם של ראשוני המאמינים הנוצרים, ומגיעים הדברים בסרט עד לכלל שחזור פילמאי של צליבתו של ישו. מן הסתם, יש כיום שוק נרחב לסוג זה של הטפה דתית חזותית, ישירה ודי פרימיטיבית. בקממבטוב, שלפני כמה שנים הכליא בין היסטוריה אמריקאית לבין ז'אנר סרטי האימה בסרט "אברהם לינקולן – צייד הערפדים", בוודאי מבין משהו בגזרה המניפולטיבית הזו.



ב"בן חור" מתקיים היפוכו המלא של המונח "מגע מידאס". כל מה שנוגעים בו - בימוי, דיאלוג, משחק, עיצוב, צילום - מאבד כל ערך. הבימוי חובבני, הדיאלוג חצצי, המשחק עצי, העיצוב רשלני, והצילום שכח שהוא מצוי בעיצומה של המאה ה-21. עניין זה בולט במיוחד בסצנה הארוכה של מרוץ המרכבות. למרות שהגרסאות הקודמות של "בן חור" צולמו עוד לפני 91 שנים ולפני 57 שנים, ולמרות שהגרסה הנוכחית עושה שימושים נרחבים בגרפיקה ממוחשבת, הרי שדווקא המרוץ עצמו, לבה הפועם של הדרמה הסוערת, נראה מיושן לעומת קודמיו העתיקים. מוזר שאוליבר ווד, העובד בסרטים כבר 50 שנה וצילם בין היתר כמה מסרטי האקשן בסדרת ג'ייסון בורן ובסדרת "מת לחיות", הוא שאחראי למעידה החזותית הזו.