ננה שרייר כבר הוכיחה בעבר את יכולותיה לשנות ולהשתנות מן הקצה אל הקצה. המסעדנית, שבין שאר “מעלליה”, עשתה לתל־אביבים היכרות עם מחמדי המטבח הגרוזיני, שבו הבשר הוא המוטיב המרכזי, הפכה את המסעדה־בר המצליחה שלה ללא פחות מטבעונית. והיא עשתה את זה בנונשלנטיות שקשה מאוד לפגוש במחוזותינו חשופי הביקורת התמידית.
אבל דבר אחד לא משתנה אצל שרייר - החיפוש המתמיד אחרי מקורותיה. ואם לדייק, היא עדיין מחפשת נואשות אחר אמה, וזאת חרף התנגדותם הנחרצת של קרוביה המסורתיים.
עכשיו מגיע "איכן שפועם ליבך", סרטו התיעודי של רועי פינצי המתעד את חיפושיה העקרים של שרייר ברחבי העולם אחרי אמה הביולוגית, גם לתיאטרון יפו. הסרט יוצג בו במסגרת מיזם "נשים בקולנוע התיעודי המקומי" של קרן קופרו בשיתוף תיאטרון יפו ועיריית תל אביב-יפו. זוהי השנה השנייה של התוכנית שבה מוקרנים סרטים תיעודיים שנעשו בידי נשים ועוסקים בנשים בתיאטרון יפו. את הפרויקט אצרו נעה בכר וזכריני חצור־כץ.
“געגועי לאמי שאותה חשבתי לאמי, ושאותה איבדתי בגיל שנתיים וארבעה חודשים בתאונת דרכים, התעדנו. מי אני? מאין אני? מי הורי? למי מההורים שייכות תכונות אופי מסוימות שאני נושאת איתי? סיפור הזהות שלי מלא בחורים ומחיקות, הדחקות של כולם, והכי קשה הוא לחיות בעולם שבו אני מטילה ספק בשם הולדתי ובמזל הולדתי ואינני יודעת את זהות מולידַי. האם אבי או אמי מסרו אותי מרצון? מחוסר ברירה? האם נעשה מחטף מאישה צעירה חסרת הגנה? כפי שגיליתי לאחרונה, בשנות ה־60 המאוחרות ובשנות ה־70 המוקדמות נהגו בגרוזיה לסחור בתינוקות של נשים ללא אמצעים. עכשיו עושים על זה תוכניות חיפוש בגרוזיה".
וכדי לעשות זאת פתחה שרייר את "ננוצ'קה" והתקינה לעצמה ממלכה גרוזינית, שמחה וצבעונית, שבה היא שמכתיבה את החוקים. "לקחתי את מה שיפה בתרבות הגרוזינית – האוכל, השיתוף המוזיקה והשמחה. כל אדם שעזב את מולדתו - מולדתו חיה אצלו תמיד בחלומות. הבריחות לעולם אינן דוהות עם הזמן אלא מתחזקות. ועכשיו, לשמחתי, אני בוראת חוקים חדשים - הממלכה הגרוזינית הטבעונית הראשונה בעולם".
"כשאנחנו ילדים, קל לשטות בנו. לא עולה על דעתנו להטיל ספק בנרטיב המשפחתי, ואנחנו מקבלים אותו כמובן מאליו ולא מזהים שמדובר בסיפור. לאדם עצמו זכות הראשונים לדעת ולהתחקות אחר מקורותיו. הדנ"א שייך לו בלבד ולאיש או רשות או זכות להפקיע זאת ממנו, כי אנחנו מבינים שהשרשרת הכימית של הדנ"א היא המורשת שלנו, ההיסטוריה שלנו, במורכבת משכבות־שכבות של דורות, ואנחנו נושאים את הזיכרונות של כולם, וכל אבותינו צרובים בנו".
כששרייר נשאלת אם היא כועסת על אמה הביולוגית, על כך שלכאורה אינה מחפשת אותה, לא קל לה לענות. "זו אחת השאלות הקשות והמקשות ביותר שאני מתמודדת עמן היום", היא אומרת, "התחושה הפנימית שלי אומרת שהיא כל הזמן מחפשת ואין לה שלווה ומנוחה. הסליחה טבועה בי עמוק גם אם היא יודעת ולא מחפשת. אני מניחה שהיא חלשה ופוחדת. אני רוצה לחבק אותה ולומר לה שהכל בסדר, שאין לה ממה לפחד עכשיו, ואני רוצה לפתוח לה את הלב ולהכניס לשם אהבה. אחרת זה לא יהיה אנושי מצדי. מצד שני, מאומצים אחרים מצאו את אמם, והיא לא רצתה לפגוש בהם. הכאב שלהם הוכפל וזה כמו סכין שדוקרת פצע שותת דם".
התרעות פיקוד העורף