הסרט הדני הזה הצביע על כמה עובדות משונות, המרמזות שהאמריקאים עצמם ניווטו בדרכים דיפלומטיות עקלקלות את סנודן לבקש מקלט דווקא ברוסיה, וכך לחסוך מהציבור האמריקאי הרבה חומר הדלפה עסיסי. זה המקום לציין שסרט תעודה זה אינו הסרט האמריקאי המשמים "האזרח מס' 4", שזיכה את הבמאית לורה פויטרס בפרס האוסקר, ואף שודר בעבר בישראל. מצד שני, ומצורפת בזאת התנצלות מראש על חוסר הבהירות, דווקא "האזרח מס' 4" המרוט משהו, ולא הדני המבריק, הוא שמהווה את נקודת המוצא לסרטו החדש של סטון. מבולבלים? לא נורא. האמריקאים עוד יותר.
סצינות הפתיחה של "סנודן" החדש עוקבות אחר אותה פויטרס (שמגלמת מליסה לאו) כשהיא נוחתת בהונג קונג עם העיתונאי גלן גרינוולד (זכרי קווינטו), כדי לפגוש בחשאי את סנודן (ג'וזף גורדון־לוויט) ולתעד את הפרטים העסיסיים שהוא שואף לנדב לעולם כולו, ועניינם הוא בדרכים שבהן אמריקה חודרת אל תוך חייהם הפרטיים של כל אזרחי תבל. כזכור, מחומר הגלם הזה הורכב זוכה האוסקר "האזרח מס' 4", שהסתפק, שלא כמו מתחרהו הדני, בהתקפה מאופקת למדי על מדיניות החוץ של ארצות הברית.
דווקא על הבסיס הלא ממש סנסציוני של פויטרס מושיב סטון את "סנודן" שלו. מתברר שסטון, בעצמו מחולל שערוריות לגמרי לא קטן, הולך ומתמתן עם השנים. כעת, כשהוא כבר בן 70, לא דחוף לו כנראה להוסיף ולכהן בתפקיד הילד הרע של הוליווד. ואכן, יותר מכל "סנודן" של סטון נראה כמו אותם סרטי טלוויזיה אמריקאיים דהויים למדי, שמרבים לשחזר באמצעות שחקנים פרשיות מועתקות מכותרות העיתונים. זה אינו אותו סטון של "נולד ב־4 ביולי" או "ניקסון" או "פלאטון", ובוודאי שלא אותו קולנוען שהיה מוכן אפילו לזייף מסמכים היסטוריים בסרטו "JFK", שעסק ברצח הנשיא ג'ון קנדי, ובלבד לחולל שערוריות מהדהדות על הבד.
הפייסנות הזאת, שלגמרי אינה במקומה, הנה הכשל הברור של "סנודן". שכן בסופו של דבר יתקשה הצופה בסרט לצאת ממנו אחוז זעם כלפי השיטה האמריקאית. מקסימום הוא יצא מאולם ההקרנה אחוז קנאה בהאקרים ואשפי תוכנות הריגול הסייברי, שעושים כסף טוב ממינוף הפרנויה של הפוליטיקאים המאכלסים את משרדי הפנטגון.
"סנודן" מבוסס על ספר מאת אנטולי קוצ'רנה, שאינו אלא עורך דינו הרוסי של גיבור הפרשה, ובוודאי שאינו חשוד באובייקטיביות יתר. העלילה נבנית סביב מערכת אב־בן או תלמיד־מורה שסנודן הצעיר פיתח עם הבוס שלו בסוכנות הביון, קורבין אובריאן שמו (ריס איפנס מגלם אותו), המייצג כביכול את כל הנעלה בערכים של החוקה האמריקאית, ולמעשה אינו אלא עוד חוליה בשרשרת של אנשים צבועים ותאבי עוצמה, שסנודן לומד להכירם באטיות רבה מדי ביחס למנת המשכל הגבוהה שבה הוא מתהדר. מההיבט הזה, לפחות, "סנודן" אינו סרט פוליטי, אלא עוד פרט במצעד אינסופי של סרטי התבגרות, שבהם האינפנטיל המתבשל בסירים של מערכות החינוך האמריקאיות לומד להכיר את העולם האמיתי בדרך הקשה.
תהליך הלמידה־תוך־כדי־התבגרות, המוכר היטב בספרות הגרמנית בשם "בילדונג", מוביל את סטון לשלב האמיתי שבו מצוי סרטו – הדת. סטון בונה את דמותו של סנודן - כולו האקר בן 29 – כאילו הוא נביא שעומד לטלטל את העולם באמונה חדשה. סוג של יוחנן המטביל, ואולי דווקא הבודהה. כאן מגיעים הדברים לגיחוך ממש, כאשר רגע העריקה של סנודן מבסיס פעילותו המוסתר הממוקם בהוואי מצולם כיציאה ממנהרת חושך אל אור שמימי; נוגה מסמא עיניים, שמקורו אלוהי, מציף את הבד, אות ומופת לנביטתו של נביא מואר חדש. ואולי אין דרך חזותית אחרת להמחיש תשוקה אנושית להפצת אמת חדשה אלטרנטיבית. פרטים משלימים אפשר בוודאי למצוא בסיפור המרת הדת של ואנונו.
צרימה נוספת המתלווה לסרטו של סטון קשורה לאופן שבו מוצגת לינדסי מילס, בת הזוג של סנודן, שזה לא מכבר הצטרפה אליו לחיים משותפים במקלט המוסקבאי שלו. מילס, המגולמת בסרט בידי שיילין וודלי (מ"מורדים" ו"מפוצלים"), מעוצבת באופן מרתיע כאישה נודניקית ונטולת מוח או רצון לחשיבה עצמאית. זן של בת לוויה נשית מהסוג שהקולנוע נמנע כבר שנים מהצגתו.
לא גורדון־לוויט בתפקיד סנודן וגם לא השחקנים המגלמים את עמיתיו למשימות הריגול עושים עבודה שחורגת מהגשה טלוויזיונית שטוחה. בנסיבות הללו ברור ששחקן מיומן מהליגה של טום וילקינסון, שעושה תפקיד שולי למדי בסרט, גונב פה את ההצגה. וילקינסון מגלם את יואן מקאסקיל, כתב "הגרדיאן" הלונדוני, שהשתתף בהכנת הכתבה החושפנית הראשונה על אודות מסע המילוט של סנודן מחשכת אמונתו הישנה באמריקנה אל אור הנגוהות של האינטגריטי הפוליטי. כאילו.
התרעות פיקוד העורף