יאללה תזוזו, הבנים כבר כאן. באו לקחת פיקוד על הפרנצ'ייז. במקום צמד הנשים שעיצבו את "חמישים גוונים של אפור", שפתח את סדרת הסרטים הזאת – הבמאית סם טיילור־ג'ונסון והתסריטאית קלי מרסל – התיישבו הפעם ליד הגה הפיקוד שני גברים (הבמאי ג'יימס פולי והתסריטאי ניל לאונרד). מן הסתם, כדי להבטיח את המשך קיומו של מוצר הצריכה העממי הזה. ואכן, נראה שהגברים האלה הצליחו בענק. העלו בשליש את תקציב ההפקה ומשכו אל אולמות הקולנוע (בסוף השבוע הפותח) מחצית מכמות האמריקאים שזרמה לפני שנתיים לחלק א' של הסאגה המצולמת הזאת, אכן, דוגמה לניהול גברי מקולקל.

על פניו, והרי מיליונים רבים ברחבי תבל יודעים זאת, עוסקים ספרי הסדרה "חמישים גוונים" (ובעקבות כך גם העיבודים לבד) ביחסים החבוטים שבין המינים: ההוא רוצה לשלוט בחדר המיטות, ההיא מסרבת, כאילו, להפוך לשפחת מין. למי שבמקרה שהה על המאדים בעשור האחרון והחמיץ את סדרת הספרים הלוהטת, מדובר באישה צעירה הפוגשת מיליארדר שאפתן, שמשתדל לרכוש אותה כחפץ נאה לשימוש רב־פעמי במיטה. בתחילה היא מסכימה, אחר כך מסרבת, ושוב מסכימה, ושוב מסרבת. כעת מגיע החלק השני, שבו היא מסכימה ומסרבת ומסכימה וכך הלאה. אם לא היה מדובר בהתחככויות הדדיות במיטה, אפשר היה לטעות ולהניח שזוהי לא יותר מגרסה סימבולית למשא ומתן המתמשך בין ממשלות ישראל לפלסטינים.



למען האמת, לא ממש מדובר פה במלחמת המינים, אלא בזוויות ראייה שונות לסוגיית ההחפצה הקפיטליסטית. כולם הרי רוצים להיות בעלי רכוש ולנהוג באחרים כאילו מדובר בצעצועים או במכוניות יוקרה שכדאי או לא כדאי לטפח אותן. השאלה היא רק מה מידת העמדת הפנים הדרושה כדי שלא להיתפס חלילה כאיזה דונלד טראמפ נטול הסגנון ואחוז בולמוס שליטה. בסדרה, הנשענת על ספריה הגברת ג'יימס, הגבר הכוחני שואב את מלוא עוצמתו הזכרית מההבנה שהצלחה נמדדת בכמות הנכסים, ואילו בצד האחר של המיטה מצויה האישה הצעירה שמשחקת אותה רוצה־אבל־פוחדת. רוצה גם היא להרבות בנכסים – תכשיטים, תמרוקים, פינוקים ועבודות משתלמות – אך לא מוכנה שיכתיבו לה מה לבחור. לא הגבר שלה יבחר באיזו שמלה יקרה היא תגיע לנשף, אבל הוא כן יורה לבוטיק היוקרתי לתת לה כל מה שתרצה. אז מי יותר צבוע?

לא היה קל לצפות בעסק הזה, ויעיד על כך ההמון הרב (חמישה צופים בלבד) שזרם ביום ראשון אחר הצהריים לאולם הגדול ברב חן תל אביב. לא הכל שרדו עד הסוף המר.

"חמישים גוונים של אופל", ארצות הברית 2017 שני כוכבים


אגדת עם

המלחין האיטלקי ג'ובאני באטיסטה פרגולזי לא שיער, מן הסתם, שהלהיט המוזיקלי שלו, "סטאבת מאטר", המגולל את פרשיית ייסוריה של מריה אם הצלוב לנוכח עינויי בנה ישו, ישמש 260 שנה לאחר שנכתב כאילוסטרציה לתיאור עולמה הפנימי של אחת בשם מאיה גולדווסר, שנולדה כמוסלמית בפלסטין ובמשך עשרות שנים מתחזה ליהודייה כשרה מישראל.

לא בכל יום מגויס מזמור קתולי דווקא כדי להדגים את הקרע היהודי־מוסלמי, כפי שהוא מתחולל על אדמת ירושלים. ואכן שילובו של "סטאבת מאטר" בפסקול "נדיה: שם זמני" הוא אומנם רק דוגמה קטנה , אבל בוטה, לגישה החובבנית המאפיינת סרט ישראלי זה, גישה שבסיסה הוא בתסריט המאוד־לא־משכנע (גם בלשון המעטה), ועיקרה הוא ביומרנותו המרגיזה לעתים בכל הקשור לאופן שבו הוא מתאר את הקשר הקדוש כביכול שבין החיים לבין המבע האמנותי.

הסיפור, או אולי מוטב לכנות זאת האגדה, מתחיל בשנת 1987, רגע לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. נדיה כאביר (נטע שפיגלמן) היא נערה ממזרח ירושלים, הנישאת בסתר לנימר (עלי סולימאן), אהוב לבה. מיד לאחר החתונה הסודית נוטש החתן, פעיל בפת"ח, את שטחי פלסטין לטובת
פעילות אנטי־ישראלית בבריטניה, וזמן מה לאחר מכן מצטרפת גם אשתו נדיה אל הגלות האנגלית. מפה לשם נעלמים עקבותיו של הלוחם נימר, ואיזשהו בריטי טוב לב (ג'ון הארט בתפקיד זעיר ולא ברור) מסדר לנדיה הגלמודה דרכון ישראלי מזויף, שבאמצעותו היא שבה לירושלים. אבל לא לבית הוריה שבה נדיה, אלא למערב העיר, אל הישראלים היהודים.

המלחין לא היה מאמין. נדה: שם זמני, צילום: טליה גאון, באדיבות סרטי יונייטד קינג

בטריטוריה החדשה הזאת, בזהות בדויה, היא כובשת את לבו של יואב. נדיה, הקרויה כעת מאיה, חוטאת בביגמיה, נישאת ליואב (עודד לאופולד), והשניים מולידים שני צאצאים. בהמשך תופסת אותם העלילה 20 שנים מאוחר יותר. הוא עורך דין מצליח, היא כוריאוגרפית ידועה, המנהלת בירושלים להקת מחול משלה. יום אחד נקלעת אל אולם החזרות של להקת המחול משלחת מטעם האיחוד האירופי, ובין חבריה מצוי, הפלא ופלא, גם נימר, העובד כעת ברשות הפלסטינית. מובן שחומות המגן של נדיה/מאיה קורסות באחת, והיא עוקרת שוב לגלות באנגליה. העלילה נמשכת הלאה, כשעוברות עוד חמש שנים, והעניינים מסתבכים מחדש גם בגולה ההיא.

מותר לעלילת סרט להיות בלתי אמינה מהבחינה ההגיונית. מותר לה גם להפליג אל מחוזות האגדה או הסימבוליזם. מצד שני, אסור לסרט להתיימר לעסוק בפוליטיקה ובה בעת להתכחש לכל היגיון ריאליסטי. למעשה, מה שקורה על הבד ב"נדיה: שם זמני" עושה צחוק מהחיבור בין אמירה פוליטית למבע קולנועי. לאורך הסרט נעשה שימוש רב (מדי) ומיותר לכל הדעות באמנות המחול כמנוף לקידום העלילה מרובת התפניות. גם טכניקת הפלשבק שבה מסתייע הסרט איננה במקומה, ובסך הכל מדובר בחבילה פילמאית שהתואר "חובבנית" אכן יאה לה.

טובה אשר, שביימה את "נדיה: שם זמני", מוכרת כאחת מנשות המקצוע המיומנות ביותר בתעשיית הסרטים בישראל. עשרות השנים שבהן היא עוסקת בעריכת סרטים הוציאו לה מוניטין רב. לכן מוזר הוא שהכשל הברור של הסרט - להוציא את התסריט הבלתי אפשרי - הוא בכל הקשור לאופני העריכה שלו. הקצב המזדחל של הסצנות מקשה על שמירת ערנות במהלך הצפייה בסרט. ואם מצרפים לכך את הדילוגים השרירותיים למדי בתוך מרווח 25 השנים שבהן משתכשכת העלילה, מתקבלת על הבד סעודה בהחלט קשה לעיכול.

"נדיה: שם זמני", ישראל 2015 שני כוכבים