סרטו החמישי של יוסף סידר, “נורמן”, אינו סרט נוצרי, משום שכל הדמויות בו הן ממוצא יהודי מובהק. “נורמן” גם אינו סרט הומוסקסואלי, משום ששני גיבוריו הראשיים הם גברים סטרייטים. “נורמן” (או בשמו המלא בחשיבות עצמית - “נורמן: עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער ניו יורקי”) אינו אפילו סרט מתח, משום שאין בו אף סצינה המתארת במפורש את הדברים שרק מדברים עליהם בפסקול. למעשה, זוהי בעייתו העיקרית של “נורמן” - הוא אכן כל מה שהוא לא.

הסיפור הלינארי של “נורמן” עוסק במפגש די אקראי בין פוליטיקאי ישראלי צעיר ושמו מיכה אשל (ליאור אשכנזי) לבין מתווך יהודי מניו יורק בשם נורמן אופנהיימר (ריצ’רד גיר), המזהה חולשות מסוימות אצל הישראלי ומצ’פר אותו במתנה יקרת ערך – זוג נעליים שמחירן הוא כ־1,500 דולר. שלוש שנים לאחר הענקתה של מתנה זו, מתמקם מקבל המתנה בראשות ממשלת ישראל, משרה שמתגמלת, כמובן, גם את המיטיב הניו יורקי שלו.



לכאורה, מדובר פה בשחזור פילמאי של פרשיות המוכרות בעיקר מעמודי הכרוניקה בישראל; אולמרט וטלנסקי או נתניהו ומילצ’ן. למעשה, קשה למצוא בסרט עצמו עוגנים עלילתיים שיסבירו את המנגנון שהפך את מקבל המתנה למה שהוא או את היתרונות המעשיים שנופלים בחלקו של מעניק השי. בפסקול מדברים על כך שראש הממשלה הזה יעשה שלום עם הערבים, אבל בפועל אין לכך שום עדות ממשית בסרט. מספרים גם שבניו יורק גואה מעמדו החברתי של אותו נורמן מחלק הנעליים, אך מה שרואים משקף את ההפך. בתרגום לעשייה הפילמאית־דרמטית: אין כלום, משום שעל הבד לא קרה כלום.

מערכת היחסים ההדוקה שנרקמת בין ראש ממשלת ישראל לבין העכברון היהודי שחי ברחובות ניו יורק ניתנת להסבר רק במונחים של התאהבות הדדית, הומוסקסואלית. מובן שזה יכול היה להוות רובד מעשיר בסיפורו של “נורמן”, אילו היה לכך ביטוי חזותי ישיר (או אפילו עקיף ונרמז) בסרט. אלא שהאלמנט הזה נעדר לחלוטין מהעלילה. היעדרות זו מותירה ללא הסבר הגיוני את המשיכה בין שני ההפכים האנושיים, וממילא מכשילה את הסיפור כולו. כשסידר עשה את “בופור” (2007), הוא לא היסס להעמיס על הסרט את המתח ההומוסקסואלי שעמד אז בין שני גיבורי הסיפור הקלסטרופובי ההוא.

חלקו השני של “נורמן” מוקדש לסכנה שחש ראש הממשלה הישראלי מפני חקירה משפטית בענייניו הפרטיים, שעלולה להפנות זרקור מזיק אל טובות ההנאה שהוא שואב מיחסיו התמוהים עם נורמן הניו יורקי. אלא שעצם התחוללותה של החקירה המשפטית המסוכנת של הפוליטיקאי מירושלים נובעת מההכרח שנתקף ידידו ממנהטן לנקוט וידוי נוצרי לשם כפרת עוונות, מהסוג המוכר היטב מאז שדוסטויבסקי תיאר בספרו “החטא ועונשו” את ייסורי הרוצח רסקולניקוב, החש חובה פנימית להתוודות על מעשהו. המעטפת הנוצרית לגרעין ההתרחשות ב”נורמן” מקבלת את חיזוקיה האסתטיים מהסתייעותו של הבמאי בתפילה היהודית כאלמנט מוזיקלי מגביר דרמה. ממש כמו בכל סרט העוסק בלבטיו של גיבור בעל זיהוי נוצרי. ההתנגשות שבין האמונות הייתה יכולה להיות, כמובן, עוד רובד מעשיר ב”נורמן”, אילו סידר היה עושה עם זה משהו. אבל הוא לא.

לכאורה, שחחזור פילמאי של פרשיות מוכרות. ארנון מילצ'ן ובנימין נתניהו, צילום: פלאש 90

***

אל המתח העלילתי שנעדר מהתמונה ואל ההומוסקסואלית המוכחשת ואל הנצרות הסמויה מצרף סידר, שאף כתב את התסריט ל”נורמן”, גם כמה אלמנטים ששירתו עד היום את הסטריאוטיפ האנטישמי על אודות היהודי המצוי. הדמויות השונות בסרט – בין אם מדובר בשני הגיבורים המרכזיים, ובין אם הפוקוס הוא רק על דמויות המשנה – מתאפיינות כולן, אבל ממש כולן, רק בהתעסקות שלהן בכסף ובטכניקות השונות להשיג אותו ולהוליך אותו בדרכי שולל. צר לומר שתיאור הארגונים השונים העוסקים בכך ב”נורמן”, ובכלל זה שני מיליארדרים שידם בכל, מעלה הדי זיכרון מהפרוטוקולים של זקני ציון. מוטב היה לסידר, יהודי מאמין וציוני פעיל, לוותר על הגוון הזה בסרטו ולהותיר את יהדות ניו יורק להירפא מעוונותיו של ברני מיידוף שדבקו בה.

לאחרונה, בשיחות ובהודעות לעיתונות, הרבה סידר לייחס לנורמן את המאפיינים של אותם בנקאים יהודים ממרכז אירופה, שהוגדרו במאות הקודמות כ”יהודי חצר”. סידר עוד הגדיל לעשות כשהסביר שגיבורו קרוי אופנהיימר, על שם יוסף זיס אופנהיימר, שמוכר בתרבות האירופית בכינויו “היהודי זיס”. מותר, כמובן, לכל יוצר להשתעשע עם האנלוגיות שמוצאות חן בעיניו, אבל במקרה של “נורמן”, אין למצוא בסרט עצמו עקבות לטיעונים שיוצרו מתהדר בהם.

לעומת זאת, מוטב היה לסידר אילו לא היה מרפה מדימוי אחר, שבאמת יאה לגיבור סרטו – דמותו של מנחם מנדל איש כתריאלבקה, שאצל שלום עליכם יוצא מהשטעטל כדי לכבוש את אמריקע ואת מגוון ניירות הערך שלה. היצמדות לסטיריקן היהודי שלום עליכם ולנגזרות של טכניקות השנור היהודי מסיפוריו הבדחניים הייתה בוודאי מועילה יותר ל”נורמן” מאשר ההתיימרות לעשות ניתוח היסטורי של מעמד יהודי החצר בגרמניה של המאה ה־18. כזכור, סידר עצמו כבר רקד טנגו עם דמות נורמן, כאשר הפקיד בידי יהורם גאון גילום של דמות דומה לזו בסרטו “מדורת השבט” (2004)

בשנה שעברה נראה בבתי הקולנוע בארץ סרטו של האמריקאי/ישראלי אורן מוברמן “מחוץ לזמן”, שם ריצ’רד גיר עושה דמות של הומלס ניו יורקי חידתי, שצל בתו העלומה רודף אחריו. די מוזר למצוא ב”נורמן” את אותו השחקן מגלם טיפוס די דומה, שגם לו בעיה כאובה, לא פתורה, עם בת שאינה נראית על הבד. זאת ועוד: בשני הסרטים, “מחוץ לזמן” ו”נורמן”, מגלם סטיב בושמי תפקיד די דומה. ואולי זו הסיבה שטבעי היה למצוא כעת את שמו של אותו מוברמן ברשימת המפיקים של “נורמן”.

ואגב גיר. אף שהסרט מטיל עליו תפקיד חסר הנמקה פנימית, הוא עצמו עושה על הבד עבודה בהחלט משכנעת. ליאור אשכנזי, בתפקיד המרכזי האחר, מיטיב גם הוא לגלם את ראש הממשלה הנהנתן. במקרה הזה יש להעריך את השחקן עוד יותר, משום שהוא משכיל למלא בתוכן דמות שמכל בחינה אובייקטיבית היא לגמרי מיותרת. 


נורמן", ארצות הברית/ ישראל 2016  - 2.5/5






גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.