קבוצת הכדורגל של מכבי נתניה חנכה את ההיסטוריה האירופית שלה בקיץ 2007 באצטדיון ע"ש מגלייש פסונה, המצוי בעיירה לייריה שבמרכז פורטוגל. היה זה כשנתניה התמודדה שם, לראשונה במסגרת הופעותיה במוקדמות גביע אופ"א, מול הקבוצה המקומית, ואף סחטה ממנה תיקו מאופס. אם כך, מה הפלא שאיל חלפון, נתנייתי במקורו ועיתונאי ספורט בעברו, בחר דווקא באצטדיון הנידח הזה על מנת למקם בתוכו את הלב הפועם של עלילת "מלחמת 90 הדקות", שהוא סרטו העלילתי החמישי.
לא קמפ דיוויד ולא בלייר האוס ולא ועידת מדריד וגם לא הסכמי אוסלו וקהיר. שום דבר מכל זה לא הזיז את הישראלים והפלסטינים מעמדות המוצא שלהם. לכן החליטה הקהילה הבינלאומית לפתור אחת ולתמיד את הסכסוך המדמם והטורדני הזה על ידי משחק גמר, הכל או לא כלום, שייערך באצטדיון בלייריה, בין נבחרות ישראל ופלסטין. מי שתנצח בו, תזכה באדמות המריבה, והמפסידה, על מיליוני אוהדיה, תצא מכאן ותחפש לעצמה מדינה אחרת לבלבל לה את המוח.
"מלחמת 90 הדקות", סאטירה פוליטית לכל הדעות, עוקב אחר ההכנות האחרונות לקראת המשחק, תוך מתן דגש מובן מאליו לצד הישראלי של המטבע. בידיו של משה איבגי, כאן בתפקיד היושב ראש המודאג של ההתאחדות לכדורגל, מופקד עתיד הציונות, והוא ברוך השם יש לו עוד כמה דאגות אחרות על הראש. ובכן, המצב לא קל, בהחלט לא קל. ממולו ניצב מתדיין קשוח לא פחות ממנו; זהו הממונה על חיי הכדורגל ברשות הפלסטינית, שמגולם בידי נורמן עיסא המודאג, מודאג זה לא מילה, גם הוא.
ובסאטירה כמו בסאטירה. חלפון מדלג בחן בין כל שלבי חוסר האמון המתבקשים מאליהם בהתדיינות הנצחית בין הצדדים הנצים, תוך שהוא שולף את כל הטריקים המוכרים להגחכת הסיטואציה הפוליטית. פרנסי הנבחרת הישראלית שמטלטלים את הכדורגלנים בין אתר מצדה למוזיאון "יד ושם", וגם מסתייעים בעת ההכנות במומחי האסטרטגיה של צה"ל. הכדורגלנים שממול, המגיעים משטחי הרשות ברמאללה ומטריטוריית חמאס בעזה, מטורטרים מעשה יום–יום על ידי מחסומי דרכים וסממני כיבוש אחרים, כאילו אין משחק חשוב ברקע, וכך הלאה וכך הלאה. הכל חביב, אם כי מקפיד שלא לחצות את גבול הנשיכה הלא סימפטית, או המאתגרת באמת את הצופה הציוני. חבל, שהרי זה התפקיד האמיתי של סאטירה.
אילו "מלחמת 90 הדקות" היה מסתפק בהרחבת הסיטואציה הבסיסית שעליה הוא מדבר, ניתן היה בהחלט לקצר אותו לכדי דרמת טלוויזיה באורך של 50 דקות. למזלו של הסרט משכיל חלפון, הנסמך על ספר מאת גיא מאירסון, לשלב כמה תת–סיפורים אבסורדיים, שבזכותם נוסקת המטאפורה המתבקשת מאליה של הכדורגל כמייצג עימות לאומי, אל רף של קומדיה אבסורדית עוקצת הרבה יותר.
בחביב שבסיפורי המשנה מתואר החיפוש הבינלאומי הנואש אחר שופט מוסכם, שיואיל לנהל את המשחק תחת צלילי משרוקיתו. סיפור נוסף מגולל מעשה נורא במגן השמאלי של ישראל (כידוע, זוהי באופן מסורתי העמדה הבעייתית ביותר בנבחרת) שמחליט לפרוש מהאירוע ההיסטורי. הוא ערבי בעל תעודת זהות ישראלית, ואין לו בכלל ראש לכל המהומה הלאומנית הזו, משום שזו גוררת בעיקר נזקים הנגרמים למכונית הספורט החדשה שלו. סיפור שנון שלישי עוסק בשחקן חיזוק פלסטיני, המגויס ברגע האחרון לעזרת מולדתו העשוקה, ומוברח דרך אחת ממנהרות הרצועה.
בסופו של חשבון, "מלחמת 90 הדקות" אינו סאטירה הניצבת ברמת־על כמו "מבצע סבתא" למשל, אך בזכות צמד השחקנים הראשיים - איבגי ועיסא - הסיפור מתקדם בכל זאת במשעולים רצויים. אלה הם שני עסקנים–שרדנים שההיסטוריה כופה עליהם תפקיד שאינם חפצים בו. עניין זה מודגש הן באופן החמוץ שבו הם מנהלים את הדיאלוג המזרח תיכוני המה זה מעייף, והן, כמובן, בנוכחות המתמדת של גלולות המאלוקס להקלת הצרבת, שהשניים צורכים לאורך הסיפור כולו.
"מלחמת 90 הדקות" הוא מעין סיכום ביניים לקריירה הפילמאית של חלפון, שהחל כתסריטאי של סרט הכדורגל "גמר גביע", ונמשך בסרטי עימות אזורי כמו "קרקס פלשתינה" או "תיאום כוונות". מובן שחלפון כבר נגע בעבר במהות העיסוק הספורטיבי בסרטו "האיטלקים באים", ועקץ את החברה הישראלית בסאטירה "איזה מקום נפלא". הפעם הוא כמו רוקח שישה סרטים במחיר כרטיס אחד. דיל בהחלט ראוי.
במקורו היידי קרוי היה "הדיבוק", מחזהו הנודע של שלמה אנ–סקי, בשם "בין שני העולמות". כזכור, מתמקדת העלילה במחזה הקלאסי ההוא בפרפוריה של נשמת צעיר אוהב השרויה בין עולם המתים לבין העולמות החיים. כמו כן מדבר הטקסט של אנ–סקי על המתח הבלתי נסבל שחוצץ בין עולם הדת היהודית לבין אותם מרחבי אינסוף שמערערים את יסודות האמונה באל עליון.
התרעות פיקוד העורף