סוחר ביגוד נפטר ממלאי של 3,000 חולצות שהוא נתקע עמן, אורז מזוודה זעירה, ובלי אומר נוטש את אשתו השתיינית ואת דירתם המשותפת. הוא יוצא, כאילו היה פליט בתוך עירו, לסיבוב חיים חדש. קודם שיתבסס בתוך הביוגרפיה המחודשת שלו, סר הבנאדם הזה למועדון פוקר, עושה מכה יפה ועם הכסף החדש רוכש לעצמו מסעדה על שלושת המועסקים שבה. פה איזו אי־הבנה קטנה, ושם איזו טעות של חובבן שחדר זה עתה לתחום לא לו, אך בסופו של דבר מתיישרים העניינים בין הבעלבית החדש לבין עובדי המסעדה הוותיקים, והעסק, או למען האמת החיים החדשים של הבנאדם, יוצאים לדרכם.
במקביל, בין הריסות העיר חלב בסוריה, מחלץ מכונאי רכב אחד את אחותו הצעירה מגיא ההריגה. זה עתה חוסלו הוריהם ויתר בני משפחתם, ורק השניים נותרים על רגליהם כדי להימלט מהזוועה אל חיים חדשים אי שם באירופה.
המכונאי ואחותו מתגלגלים בין מבריחי גבולות לבין ספינות פליטים רעועות, וחורשים את המפה בדרכם הארוכה מסוריה הבוערת דרך טורקיה, יוון, ארצות יוגוסלביה לשעבר, הונגריה ואוסטריה אל צפון אירופה השאננה. באיזושהי נקודה מאבד האח קשר עין עם אחותו, וזו נעלמת כאילו לנצח. הוא עצמו מתגנב אל בטן ספינת סוחר העושה דרכה לפינלנד, וכך מוצא עצמו הפליט הסורי במחנה מעבר פיני המקבץ את מבקשי המקלט מאסיה ומאפריקה התרים אחר התחלות חדשות, המלוות בחרויות שלא ידעו כמותן במולדת שממנה נעקרו.
הנוהים אחר הקולנוע החידתי משהו של קאוריסמקי - מ"אריאל" ו"בית חרושת לגפרורים" ועד “לנינגרד קאובויס" ו"מסע העסקים של המלט" - התרגלו עם השנים לאופן התגלגלות העניינים בסרטיו, שיונק ממסורות סרטי שנות ה–40 וה–50, ונראה כמיושן במתכוון. היעדר תחכום זה אפיין גם שניים מסרטיו המאוחרים יותר של קאוריסמקי: “אדם ללא עבר" (2002) ו"חוף מבטחים" (2011), שעלילותיהם משיקות למשהו שמתפתח על הבד בסרט החדש.
מצד אחד, אדם אומלל הזקוק לסיוע. מהעבר האחר, טיפוסים יומיומיים שהאמפתיה לבני האדם היא בבחינת חלק מובנה וטבעי אצלם. זוהי האתיקה שהזינה לא מעט מסרטי המשבר הכלכלי הגדול באמריקה, שהופקו בהוליווד בשנות ה–30, ודומה כי גיבורי קאוריסמקי היו בוודאי מוצאים שם את מקומם באופן הכי טבעי. בינתיים הם תקועים במציאות העכשווית, ולא בנוסטלגיה ההוליוודית, ועל מציאות זו מרבה קאוריסמקי להתבונן, כשהוא מצויד במשקפת הטובלת בהומור ציני ולקוני, שלא אחת מקל על בליעה של מציאות עכורה שנחשפת בסרטיו.