ישיר, מתומצת, מהלך בקטנות ומהול בהומור יבש. זהו הקולנוע של אקי קאוריסמקי, בכיר עושי הסרטים בפינלנד ש"הצד האחר של התקווה" הוא סרטו העלילתי ה–17. קאוריסמקי, העושה סרטים מאז 1981, מהלך תמיד בשולי הדברים, וגיבוריו הם בדרך כלל טיפוסים לא בולטים, לא משכילים, כאלה שבארצות הים התיכון היו בוודאי מצטופפים תחת ההגדרה “עמך". אבל אנחנו הרי בצפון אירופה, וכאן חוקי המשחק מעט שונים, והאנשים יותר מופנמים. כך יוצא שגם הדמות המובילה את סיפורו של “הצד האחר של התקווה" היא מעט סתומה, אף פעם אינה מסגירה את מכלול העבר שלה, ולכן אף פעם לא נפרשות על הבד כל המוטיבציות המוליכות אותה, או במקרה הנוכחי אותו.
סוחר ביגוד נפטר ממלאי של 3,000 חולצות שהוא נתקע עמן, אורז מזוודה זעירה, ובלי אומר נוטש את אשתו השתיינית ואת דירתם המשותפת. הוא יוצא, כאילו היה פליט בתוך עירו, לסיבוב חיים חדש. קודם שיתבסס בתוך הביוגרפיה המחודשת שלו, סר הבנאדם הזה למועדון פוקר, עושה מכה יפה ועם הכסף החדש רוכש לעצמו מסעדה על שלושת המועסקים שבה. פה איזו אי־הבנה קטנה, ושם איזו טעות של חובבן שחדר זה עתה לתחום לא לו, אך בסופו של דבר מתיישרים העניינים בין הבעלבית החדש לבין עובדי המסעדה הוותיקים, והעסק, או למען האמת החיים החדשים של הבנאדם, יוצאים לדרכם.
במקביל, בין הריסות העיר חלב בסוריה, מחלץ מכונאי רכב אחד את אחותו הצעירה מגיא ההריגה. זה עתה חוסלו הוריהם ויתר בני משפחתם, ורק השניים נותרים על רגליהם כדי להימלט מהזוועה אל חיים חדשים אי שם באירופה.
המכונאי ואחותו מתגלגלים בין מבריחי גבולות לבין ספינות פליטים רעועות, וחורשים את המפה בדרכם הארוכה מסוריה הבוערת דרך טורקיה, יוון, ארצות יוגוסלביה לשעבר, הונגריה ואוסטריה אל צפון אירופה השאננה. באיזושהי נקודה מאבד האח קשר עין עם אחותו, וזו נעלמת כאילו לנצח. הוא עצמו מתגנב אל בטן ספינת סוחר העושה דרכה לפינלנד, וכך מוצא עצמו הפליט הסורי במחנה מעבר פיני המקבץ את מבקשי המקלט מאסיה ומאפריקה התרים אחר התחלות חדשות, המלוות בחרויות שלא ידעו כמותן במולדת שממנה נעקרו.
מצד אחד, שלטונות פינלנד שלא ששים לארח יותר מדי כהי עור בארצם. מהעבר האחר, קבוצות של ניאו–נאצים, שמתרגמים את שנאתם לסדר החברתי על ידי השלטת טרור על הפליטים חסרי ההגנה. וכך מוצא עצמו הפליט בחלב, ח'אלד שמו, חי בתוך פח אשפה לא סמלי, אלא אמיתי ועשוי מפלסטיק. משם בדיוק אוסף אותו בעל המסעדה הטרי, ומעניק לו הזדמנות להתחלה חדשה כפועל ניקיון. ח'אלד חובק הזדמנות זו בשתי ידיים, שכן היא מבטיחה לו שקט יחסי, ומאפשרת לו להתחיל פעם נוספת בחיפושים אחר אחותו שנעלמה מעל פני האדמה. בקיצור, בעיות גדולות של אנשים קטנים.
הנוהים אחר הקולנוע החידתי משהו של קאוריסמקי - מ"אריאל" ו"בית חרושת לגפרורים" ועד “לנינגרד קאובויס" ו"מסע העסקים של המלט" - התרגלו עם השנים לאופן התגלגלות העניינים בסרטיו, שיונק ממסורות סרטי שנות ה–40 וה–50, ונראה כמיושן במתכוון. היעדר תחכום זה אפיין גם שניים מסרטיו המאוחרים יותר של קאוריסמקי: “אדם ללא עבר" (2002) ו"חוף מבטחים" (2011), שעלילותיהם משיקות למשהו שמתפתח על הבד בסרט החדש.
מצד אחד, אדם אומלל הזקוק לסיוע. מהעבר האחר, טיפוסים יומיומיים שהאמפתיה לבני האדם היא בבחינת חלק מובנה וטבעי אצלם. זוהי האתיקה שהזינה לא מעט מסרטי המשבר הכלכלי הגדול באמריקה, שהופקו בהוליווד בשנות ה–30, ודומה כי גיבורי קאוריסמקי היו בוודאי מוצאים שם את מקומם באופן הכי טבעי. בינתיים הם תקועים במציאות העכשווית, ולא בנוסטלגיה ההוליוודית, ועל מציאות זו מרבה קאוריסמקי להתבונן, כשהוא מצויד במשקפת הטובלת בהומור ציני ולקוני, שלא אחת מקל על בליעה של מציאות עכורה שנחשפת בסרטיו.