גרנד דאם של הסרט הצרפתי. הפנים והקול של הגל החדש. ענקית שהייתה לא רק גדולה מהחיים, אלא אפילו מהקולנוע עצמו. עד כדי כך. השבוע, עם הסתלקותה של ז'אן מורו, והיא בת 89, הצטמצמה עוד יותר מצבת העדים הישירים לרעידת האדמה ההיא, שכונתה הגל החדש הצרפתי. כזכור, התפרץ הגל החדש בשלהי שנות ה–50, וביטא אז לא רק מרד של קולנוענים צעירים כנגד דור ההורים והמורים שלהם, אלא בעיקר התקוממות של הדור שהגיע לבגרותו לאחרי שנות מלחמת העולם השנייה. מהבחינה הזו היה בכך כדי להקדים את הלם ה"בייבי בום", שתקף את אמריקה כעשור מאוחר יותר.



במקבילית הכוחות הזו - עולם ישן ומנוון כנגד תקוות של עולם צעיר יותר - גיבשה מורו על הבד מעין מודל לנשיות צרפתית–אירופית: מתוחכמת, כריזמטית, מסתורית, ספקנית, אלגנטית, צוננת ופתיינית. התכונה הנוספת שכביכול חסרה שלה - הטורפנות המתפנקת, החתולית/סקסואלית, הושלמה באופן מזהיר על ידי בת דורה בריז'יט ברדו (שתציין בעוד חודשיים את יום הולדתה ה–83).



ז'אן מורו. צילום: Getty images

אף על פי שהחלה להופיע בסרטים (לא ממש נחשבים) כבר ב–1949, הרעידה מורו את חומות המוסר המקובל רק עשור מאוחר יותר, כשהוצגו בזה אחר זה שני הסרטים שבהם שיתפה פעולה עם הבמאי לואי מאל - "מעלית לגרדום" ו"הנאהבים", שהציבו בעיקר אמות מוסר חדשות בכל הקשור להגדרתו של הממסד המשפחתי ולתפיסת הטוב והרע בחברה החבולה שלאחר עידן השליטה הנאצית והפאשיסטית. שני סרטים אלה נחשבים למבשרי הגל החדש, ומכאן מעמדה של מורו כנערת הפוסטר של הזרם שטלטל את העולם.

ארבע שנים מאוחר יותר היא הובילה את עלילת "ז'ול וג'ים" של פרנסואה טריפו. פזמון "המערבולת" המצדד בזכותה הטבעית של האישה לאהבה חופשית וזורמת, שאותו שוררה בחדווה גלויה בסרט זה, קיבע אותה גם כפסקול המזוהה ביותר עם המהפכה המשחררת הצעירה.

ז'אן מורו, צילום: רויטרס

במהלך שבעת העשורים שבהם התארחה על הבד, הופיעה מורו בסרטים של הגדולים ביותר - אורסון וולס, מיכלאנג'לו אנטוניוני, ג'וזף לוסי, לואיס בונואל, ז'אק בקר, טוני ריצ'רדסון, ריינר וורנר פסבינדר, מנואל דה אוליברה, וים ונדרס, צאי מינג–ליאנג, אנדרה טשינה. עלעול ברשימת הסרטים שבהם השתתפה (כ–150 סרטים) הוא בבחינת סיור מודרך בתולדות הקולנוע, כמו גם נדבך חשוב בדיון על התבססותה של המחשבה הפמיניסטית ביובל השנים האחרונות.