טראמפ לא לבד. לאחרונה, כך עולה, נוטה גם הוליווד לתאר את טמטום המערכות הפוליטיות באמריקה דרך ההגחכה המטופשת שלהן, ולא באמצעות התקפה ישירה ומפורשת. רק לפני שנה התארח בבתי הקולנוע הסרט “כלבי מלחמה" ששחזר סיפור בלתי ייאמן ובמרכזו ניצבו דמויותיהם של שני אברכי ישיבה לשעבר, אחד מהם קטין, שעסקו בסחר נשק בינלאומי ובחסות הפנטגון, ועם קומבינות אידיוטיות להפליא, חימשו את צבא אפגניסטן המתחדש.

על פי רוח התקופה הנוכחית העדיפו מפיקי “כלבי מלחמה" לגלגל על הבד את הסיפור הפוליטי החריף הזה שלא באמצעים דרמטיים טעונים, אלא בסיוע הלצות נוסח קומדיות ההתבגרות והקולג'ים. נכון הוא שהבחירה הזו אפשרה לבמאי טוד פיליפס להציג לראווה את כישורי ההצחקה המוכחים של ג'ונה היל, אבל היה בה כדי לרמז על האופן הליצני, המבטל, שבו אמריקה כולה, ולא רק טראמפ (אז רק מועמד לנשיאות), תופסת את העולם שמעבר לגבולותיה של הדמוקרטיה החזקה בתבל.



ולא רק “כלבי מלחמה". עוד קודם לכן הופק שם בהוליווד הסרט החשוב “מלחמתו של צ'רלי ווילסון", שהיה סרטו האחרון של המנוח מייק ניקולס. הסיפור ההיסטורי המטלטל שהסרט שאף לברוא מחדש על הבד עסק בסנאטור מיליטנטי מטקסס, ששיגעון המלחמה שלו עמד לפני שלושה עשורים מאחורי ההחלטה לחמש מוסלמים קיצונים מאפגניסטן, ולהקים בחסות ה–CIA גדודים של לוחמי מוג'אהדין. כל זאת במטרה להדביר את צבא ברית המועצות המתפרקת, שפלש אז לאפגניסטן. בסופו של דבר, ובסיוע הטילים ושאר אמצעי הלחימה המתקדמים מאמריקה, העדיפו לוחמים אלה להתכנס אל תוך מה שמוכר כיום כארגון הטאליבן, וכמובן להפנות אותם כנגד ארצות הברית והמערב.

“מלחמתו של צ'רלי ווילסון", עם טום הנקס ופיליפ סיימור הופמן, יכול היה להפוך לסרט פוליטי בעל חשיבות עליונה להבנת השיבוש באופני קבלת ההחלטות בוושינגטון, אבל מפיקיו העדיפו לעצב אותו כפרודיה בלתי מחייבת, שמטרתה האחת והיחידה היא סחיטת צחוקים באולמות ההקרנה, ולא ניעור וטלטול האדישות האמריקאית כלפי הרסנותה של מדיניות החוץ של מולדתם. ואותו הדבר כעת ב"תוצרת אמריקה", שלפני שבוע עלה להקרנה בישראל, חודש לפני הפרמיירה שלו בהוליווד עצמה.

"תוצרת אמריקה". צילום: גלובוס מקס

הפעם על הפרק דמותו של הטייס בארי סיל, ויתרה מכך: האטימות, ההשחתה, חוסר האחריות והריקבון של השיטה האמריקאית. מילים גדולות, משימה ענקית, והתוצאה: נפיחה לא חשובה. הסיבה, ממש כמו בדוגמאות הקודמות, נעוצה קודם כל באווירה השטותניקית שיוצרי הסרט התעקשו לשוות לעבודתם. כאילו קהל המטרה של “תוצרת אמריקה" הוא תלמידי תיכון בשבוע חופשת הקיץ האחרון שלהם.

בארי סיל הטיס מטוסים אזרחיים עד סוף שנות ה–70, והשלים אז הכנסות באמצעות הברחה של סיגרים קובניים אסורים אל תחומי ארצות הברית. מישהו בסוכנות הביון המרכזית עלה על התרגיל הקטן הזה, ובתמורה לשמיטת אישומים כנגדו הסכים סיל לעסוק בחשאי בצילומי אוויר עבור ה–CIA, בעיקר במדינות מרכז אמריקה. באותה העת, דמדומי תקופת נשיאותו של ג'ימי קרטר ורגע לפני שרונלד רייגן וכנופייתו השתלטו על הבית הלבן, החל לפעול גם קרטל מדיין - תאגיד הסמים הקולומביאני רב־הזרועות. פושעי–על דוגמת פאבלו אסקובר וחורחה אוצ'ה גייסו אף הם את סיל לשורותיהם, ובין צילומי האוויר הלא חוקיים שילב הטייס גם הברחת קוקאין לארצות הברית מדרום אמריקה, דרך פנמה, שבה שלט באותו הזמן הפושע מנואל נורייגה, אף הוא שליח נבחר מטעם הביון האמריקאי.

"תוצרת אמריקה". צילום: גלובוס מקס

החלטורה האווירית המורחבת הזו התרחבה עוד יותר כאשר גאוני ה–CIA, בגיבוי רייגן וסגנו ג'ורג' בוש, החליטו, תוך עקיפת סמכויות הקונגרס, לפתוח במלחמה הסודית הפרטית שלהם בממשל השמאל בניקרגואה, ולשם כך גייסו את שירותיהם הרצחניים של אסקובר, אוצ'ה ונורייגה. בעסקת החבילה הזו נכלל גם סיל הזריז, שקיבל עליו משימות מגוונות, ובכלל זה הכשרת שטח קרקע במדינת ארקנסו, שהיה שייך לו, כמחנה אימונים סודי לכוחות הקונטרס - אותו צבא שכירים מדומיין ממרכז אמריקה, שהוקם בברכת ממשל רייגן. הדולרים פרי הברחות הקוקאין והנשק והלוחמים זרמו במיליונים, הכל מסביב חגגו, ואילו סיל הסתבך בעוד כמה סיבוכים חוקיים, וסופו שנרצח ב–1986 על ידי שליחיו של קרטל הסמים, שתודרכו (ככל הנראה) על ידי ה–CIA.

אין בנמצא סיפור פוליטי יותר רלוונטי מזה (בעבר כבר הופקו ארבעה סרטים על אודות מעללי סיל), אבל בהוליווד חושבים לאחרונה אחרת. בתקציב הפקה של 80 מיליון דולר, שדומה כי נזרקו כולם לפח, התקין הבמאי דאג לימן (“זהות כפולה", “קצה המחר") קומדיה חסרת עוקץ, שמתחילה בשום מקום ונגמרת באין מוצא. טום קרוז, המגלם את דמותו חסרת הבינה של סיל, מוותר מלכתחילה על כל ניסיון לכונן על הבד דמות מורכבת, כזו ההולכת ונשחקת אל מול הנסיבות החיצוניות המלחיצות, ומשתדל להגיש מעין ספין עדכני לסדרתו המתמשכת “משימה בלתי אפשרית", שכידוע אף היא גלשה אל מעבר לתחומי הטיפשות המותרת.

"תוצרת אמריקה". צילום: גלובוס מקס

סקירה מהירה של הדיווחים סביב ההפקה המקרטעת של “תוצרת אמריקה" מעלה שלא פחות מ–27 שמות של מפיקים נקשרו בתהליך העברת הסיפור אל הבד, שאילו לא היה נעצר ברגע רציחתו של סיל יכול היה לגלוש עד לפרקים שבהם מבצע הקונטרס התרחב אל המאגרים של שאריות הנשק האיראני, ועירב במהלכו גם את הישראלים יעקב נמרודי ועמירם ניר המנוח. מי שקרא את “מורשת של אפר", ספרו של טים ויינר, מומחה המודיעין של ה"ניו יורק טיימס" וזוכה פרס פוליצר, העוסק בהיסטוריית המבצעים המופרכים של ה–CIA (יצא בתרגום עברי בהוצאת רסלינג), כבר יודע שהארגון הזה סיפק לאורך השנים המון סיפורים שהמכנה המשותף שלהם הוא טמבליות ואידיוטיזם ברמה נפשעת ממש.

נכון הוא שטמטום, טמבליזם, אידיוטיות, טיפשות ובערות הן מילים נרדפות המסוגלות לתאר לא רק את מבצעיו הכושלים של ה–CIA, אלא בעיקר את אופי השלטון העכשווי בוושינגטון. אך אין באוצר מילים נרחב זה כדי לתת רישיון דווקא ליצירה קולנועית שתשווה גבהים עמן, במקום להתמודד ברצינות במהות האפסית והמפחידה שמסתתרת מאחוריהן. ברור שלא דאג לימן וטום קרוז הם האנשים לעשות זאת.