את טובי הופר הכרתי לפני 25 שנה, בספטמבר 1992, בביתו של הכדורגלן ריפעת טורק ברחוב הלוטוס ביפו. ביתו של טורק עורר קנאה. הייתה לו אכסדרה גבוהה שתקרתה נתמכה בעמודים עגולים, גינה מטופחת וחדרים שעוררו רצון עז להשתרע על ספה ולקרוא משהו מאת סומרסט מוהם. בזמן שצוות ההפקה הישראלי הכין את הצילום הבא, הם הסיעו הלוך וחזור בסמטה הצרה את הג'יפ הרוסי החדש ששירת את השחקן ג'וליאנו מר.
טובי הופר עשה את שעושים לעתים במאי סרטים: הוא הסתגר בקרונוע שלו וחיכה לאות מעוזר הבמאי הראשון שהשוט מוכן. הופר מת לפני שבועיים בגיל 74, ג'וליאנו מר נרצח. קאנון, חברת ההפקה של יורם גלובוס ומנחם גולן, וגולן עצמו, הלכו לעולמם.
בעולם מושלם אמור היה טובי הופר לתפוס את מקומו בשורה הראשונה של היוצרים הקולנועיים האמריקאים הבולטים של דורו, ליד ספילברג, לוקאס, קסדן, מיליוס ואחרים, בוגרי הפקולטות לקולנוע של USC ,UCLA ואחרות, שפרצו כלהקת זאבים רעבים ללוס אנג'לס בחיקוי מושלם של אפוקליפסת זומבים. האמת היא שהופר היה שם לפניהם.
הקהל שהגיע לבכורת "חטיפתה" לא ידע כי "המנסרים מטקסס" נבחר כסרט החימום של הערב. דקות ספורות אחרי שכבו האורות באולם, נחשפו הצופים ההמומים לגבר ענק חבוש מסיכה עשויה מעור אדם, שניסר לחתיכות קטנות את כל מי שנקלע בדרכו. צופים הקיאו את נשמתם; אחרים מילטו את ילדיהם מהאולם ודרשו את כספם חזרה; באולם התפתחה תגרה בין צופים נזעמים לסדרנים. עורכי דין שנכחו בהקרנה הגישו תביעה נגד בית הקולנוע. כך החלה ההיסטריה של "סרט האימה השערורייתי ביותר של שנות ה־70", סרטו של טובי הופר. לפני מספר שנים כתבתי על "המנסרים מטקסס" בהרחבה במדור זה עם מותו של כוכב הסרט, גונאר הנסן, איש מיין.
פגשתי בהופר ביפו שעה שניסה לעשות את מיטבו עם 1.5 מיליון דולר שהעמידה קאנון לרשותו. זה לא היה קל. הופר לא חזר על הישגיו הגדולים. הוא גם לא היה נטול גינוני במאי; כיסא הבמאים שלו ניצב ליד כיסאו הריק של אנגלנד שסיים את חלקו בסרט וחזר הביתה. הוא לא זז ללא בקבוק קוקה קולה ביד, והיה מזן המעשנים הכפייתיים, שבחר את מוביל העשן שלו מתוך מבחר שכלל ג'יטאן, מרלבורו וסיגרים שונים ששכנו בפאוץ' שתלה על חגורתו. השיחות שקיימנו זלגו מעבר לראיון שקיימתי איתו בעיתון "חדשות". הופר היה גבר לרוחי: יוצר אלים בעל הליכות רכות.
זרע הפורענות של "המנסרים מטקסס" נטמן בהופר הילד על ידי קרובי משפחתו שביקשו להפחיד אותו. הם סיפרו לו את סיפורו של אד גיין, רוצח סדרתי ממדינת וויסקונסין, שביתר את קורבנותיו עד שנתפס ונשלח להסתכלות ארוכה בבית חולים פסיכיאטרי. הופר נולד באוסטין, טקסס. להוריו היו שני בתי קולנוע בעיר, ומסך הקולנוע לדבריו היה הבייביסיטר שלו. כאשר הלכו הוריו לעבודה, הם לקחו את הילד איתם והושיבו אותו, החל מגיל 3, במושב בטוח בטווח ראייה. כך הם השגיחו עליו והופר ראה את כל הסרטים שהגיעו לעיר.
מי שראה סרטים ללא הפסקה מגיל 3, סיגל לעצמו שפה ויזואלית לפני שלמד לקרוא, והופר גדל עם תחושה חזותית חזקה ואמונה פנימית שגם הוא נועד לביים סרטים. בימים שבהם כל ילד אמריקאי לחש "רוזבאד", נמשך הופר דווקא ליוצרים הבריטים הגדולים כדיוויד לין ואלפרד היצ'קוק. את אורסון וולס גילה מאוחר יותר כאשר ראה בטלוויזיה את "האזרח קיין" כאשר היה סטודנט לקולנוע במחלקת הקולנוע של אוניברסיטת טקסס, בדאלאס.
טובי הופר: "'המנסרים מטקסס' היה התשובה שלי לסרט הראשון שעשיתי, 'קליפות ביצים' שמו. סרט שזכה לביקורות טובות ועסק בצלקת טרייה, שובם הביתה של החיילים מווייטנאם, ובהתפוררותה של תרבות ההיפים למה שמכונה היום 'יאפים'. נשאר לי קצת כסף מתקציב הסרט הראשון. הייתה לי חברת הפקות שהייתי שותף בה. היה לי ציוד צילום ורציתי לנצל את המצב ולצלם מיד סרט נוסף.
"תמיד אהבתי סרטי אימה, אבל הרגשתי מרומה. הם הבטיחו יותר מאשר קיימו ונכשלו במשימתם העיקרית: להפחיד את הצופה. עם העודף מסרטי הראשון יצאתי לצלם סרט אימה אמיתי. לא מרמה, לא פסיכולוגיסטי מדי, אלא מפחיד באמת. לא יצאתי לחפש לעצמי מקום בפנתיאון הנצח. אף שהרגשתי שיצא לי סרט חזק, הופתעתי מאוד מהתגובות הרבות, מהצלחתו של הסרט בקופות ומהעובדה שאפילו המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק רכש עותק שלו לאוסף הסרטים הקבוע.
התרעות פיקוד העורף