השנה היא 1864, וארצות הברית שרויה אז בעיצומה של מלחמת האזרחים. המקום הוא מדינת וירג'יניה, שהנהיגה באותם הזמנים את מדינות הדרום, שפרשו מהאיחוד משום שהתעקשו להתמיד במשטר העבדות שהיה נהוג בהן. כשברקע נשמעים הדי אחד הקרבות בין חיילי שני הצדדים הטורפים זה את זה, מאתרת ילדה בת 12, שיוצאת לבדה לחורש, גבר הפצוע ברגלו, שמתחנן בפניה כי תציל את חייו.
הוא האויב, כמובן. השאלה המרכזית היא אם הוא אויב משום שהוא ינקי הלוחם בשם האידיאלים של הנשיא אברהם לינקולן ומדינות הצפון, ומיס מרתה וחניכותיה משתייכות למדינות הדרום, או שהוא אויב נחוש משום שהוא גבר והן נשים. זו הסוגיה המכרעת המטלטלת את עלילת "הפיתוי", שאינו אלא גרסה שנייה לסרט בכיכובו של קלינט איסטווד, שהופק ב–1971 ועדיין משודר לעתים מזומנות בערוצי הכבלים תחת השם העברי "הנקמניות".
קיימים הבדלים ברורים בין שתי הגרסאות הקולנועיות (המבוססות על ספר מאת תומאס קאלינן, שראה אור בשנת 1966, בשיא גל ההפגנות למען שוויון זכויות האזרח של השחורים באמריקה). "הנקמניות" בוים בידי הבמאי המאצ'ו דון סיגל, "הפיתוי" - בידי הבמאית קופולה. הוא התבונן על הסיטואציה הטעונה של זכר הנטוע בין שבע נקבות מנקודת מבט גברית, ואילו קופולה, מטבע הדברים, מעדיפה למקד את העניין הדרמטי שלה בזווית הראייה הנשית.
סיגל עיצב תמונת עולם אידילית, שכמו נלקחה ישר מחיי האלים באולימפוס, ובה הגיבור שלו נהנה מיתרונות השמורים לילד קולקטיבי שהכל דואגות לו. מאכילות אותו; מפשיטות ומלבישות ורוחצות ומגלחות אותו. והוא, הילד של כולן, מפעיל עליהן טכניקות של שועל ערמומי ובעל יכולת הישרדות גבוהה. ממציא לעצמו אמונה דתית נוחה, מוצא זר וידידותי, עיסוק לא צבאי במתכוון, וכל זאת כדי לקרב אותן, תלותית וגופנית, אליו.
לעומת סיגל ואיסטווד, הרי שקופולה מתזמרת את העלילה שלה באמצעות ארגז כלים שכאילו נועד להגדיר את המין הנשי. היא מתרכזת בצילום מדוקדק, פטישיסטי כמעט, של חפצי מטבח וכלי אוכל; מבליטה את מסורות הבישול האנין; מרחיבה בעניינים של נימוסי שולחן וגינונים סלוניים; מקפידה על תיאור הטקסיות בתפילות ההודיה ליד השולחן ובסמוך לשעת השינה. צפייה סמוכה בשני הסרטים האלה מביאה מיד למסקנה שאכן מתקיימות בעולם שתי מערכות התנהגות - גברית ונשית - הסותרות האחת את האחרת.
קופולה, בתו של יוצר סאגת "הסנדק", נולדה ב–1971 ומאז היא ממש בתוך הקולנוע. אבא פרנסיס שילב אותה באחת הסצינות המרכזיות של "הסנדק" המקורי, והיא אז בת מספר חודשים. בהמשך שנות ילדותה הופיעה בשבעה סרטים נוספים שביים האב המאושר.
היא הגדילה לעשות כשהייתה בת 18 וחיברה את התסריט ל"חיים בלי זואי", שאביה עשה כחלק מסרט האפיזודות "סיפורי ניו יורק". בגיל 28 היא ביימה את הסרט הארוך הראשון, "חמש ילדות יפות", ומאז הספיקה לעשות את "אבודים בטוקיו", "מארי אנטואנט", "אי שם", "בלינג רינג", והשנה הציגה את "הפיתוי", שזיכה אותה במפתיע בפרס הבימוי של פסטיבל קאן.
התרעות פיקוד העורף