גודאר המגוחך. דווקא ראשון הסרטים שמתרכזים בחייו ובעבודתו האומנותית של ז'אן לוק גודאר - מחשובי הקולנוענים בכל הזמנים - הוא “יוצא מן הכלל", סרט המגחך עליו, ובעיקר על אישיותו. נכון, קשה לומר שבמרוצת 50 השנים האחרונות שימש גודאר כדובר הטוב ביותר של עצמו. קל יותר היה להיווכח שהוא עצמו הרבה (ועדיין מרבה) לחתור כנגד מעמד העל שאליו נסק מאז נגע לראשונה במסרטה.

הצהרות פזיזות, סרטים מרושלים שכמו נשלפו מהמותן, תפניות אידיאולוגיות, ושפע סקנדלים פוליטיים שנכרכו בשמו של זה שנתפס תמיד כילד הרע של הקולנוע הצרפתי, לא סייעו לגודאר לבצר לעצמו עמדה חמימה בלבם של צרכני הסרטים. שלא כמו עמיתו פרנסואה טריפו, שתמיד היה, וכך נותר, המאמי של כולם.

ההתחלה, הרי כולם מכירים אותה. גודאר, כמו גם טריפו וקלוד שברול ואריק רוהמר וז'אק ריווט, שימשו בצעירותם, כלומר בראשית שנות ה–50, כמבקרי סרטים בכתב העת “מחברות הקולנוע" שייסד התיאורטיקן הנערץ אנדרה באזן. לקראת סיום אותו עשור זזו המבקרים מהעמדה הבטוחה שלהם ליד מכונת הכתיבה אל שטחי אש הקרויים גם אתרי הצילומים, והחלו להדגים לכל הקנאים מהו הקולנוע הנכון שעליו הם הטיפו במאמריהם. וההצלחה של המהלך הזה הייתה פנומנלית.





ככל שהדברים נגעו אז בגודאר, צאצא למשפחה שווייצרית־צרפתית עשירה, הגיעה תהילתו בעקבות ההישגים שלו בסרטים אלמותיים כמו “עד כלות הנשימה", “לחיות את חייה", “הרובאים", “הבוז", “אישה נשואה", “כנופיה נפרדת", “אלפאוויל", “פיירו המשוגע", שאותם יצר בתנופה מסחררת בשנים 1960 עד 1965. במרוצת שש השנים הצפופות הללו עשה גודאר 20 סרטים ארוכים וקצרים, מרביתם עבודות מנצחות, שהניפו אותו בבת אחת אל ראש טבלת הקולנוענים החדשניים בעולם כולו. אלא שאז הגיעה שנת 1966 ועמה ראשית המשבר.


מסביב בער העולם. תחילת המלחמה בווייטנאם פילגה אז את האנושות לטובים ולרעים, ובצד הרע היו האמריקאים. במקביל, שם באמריקה, פרץ במלוא עוזו המרד השחור כנגד האפליה הגזעית, וכנלווים מכובדים אליו הצטרפו לחגיגה גם תנועת ילדי הפרחים וניצני מוזיקת הרוק.

מזווית הראייה הנוחה שלו, בתי הקפה של פריז, התקשה גודאר הנסער לעמוד מהצד וניסה להידחף אף הוא אל תוך הסצינה. אלא שמקבץ סרטים לא מוצלחים (“זכרי, נקבי", “תוצרת אמריקה" ו"שניים שלושה דברים שאני יודע עליה") שאותם עשה ברצף לא התרוממו לדרגת ההבעה או המחאה ששלטו בתקשורת ההמונים באותה העת. גודאר היה בבעיה, ובדיוק כאן נכנסת עלילת “יוצא מן הכלל", שסרטו החדש של מישל חזנביציוס מנסה לתאר.

"יוצא מן הכלל". קולנוע לב

כמה מילים על חזנביציוס. יליד 1967, בנם של מהגרים יהודים שהגיעו מליטא לצרפת. המוניטין של במאי זה מתבססים על כמה פרודיות, דוגמת “סוכן חשאי 117" או “הארטיסט" (משנת 2011), שאף הניב עבורו את האוסקר הנכסף. עם הפסלון המוזהב בכיסו, ניסה חזנביציוס את כוחו בבימוי דרמה, והתוצאה הייתה לא יותר מעלובה: “החיפוש" (2014) שתיאר אירועים מגירי דמעות מסביב למלחמה בצ'צ'ניה.

אם כך, המהלך שנקט השנה חזנביציוס - בהגיעו לגיל 50 ובמלאת יובל שנים למשבר היצירתי המהדהד של גודאר - נועד להחזירו אל המקום הבורגני הבטוח שבו ניצב כשהוא חובק את פסלון האוסקר, ונשען על המבע הקומי־פרודי המתגמל כל כך.

וייטנאם, ההיפיז, ג'ים מוריסון, הפנתרים השחורים. כל זה סחרר את האוויר ב–1967. כל זה וגם הספרון האדום של מאו, שמיליוני עותקים שלו מתורגמים לאנגלית, לצרפתית ולגרמנית שטפו את הקמפוסים במדינות המערב, והוסיפו חומר דליק למדורה הכללית.

"יוצא מן הכלל". קולנוע לב

בהשראת פסוקיו של מאו צה טונג הסיני ניגש גם גודאר לרקום את סרטו החדש, שלפי דעתו היה אמור לשמש כתרועה הגדולה שתפתח את מרד הצעירים בצרפת. היה זה הסרט “הסינית", שתיאר קבוצה קטנה של סטודנטים, בהנהגתו הפילמאית של השחקן ז'אן פייר לאו, המטמיעה בתוכה את עקרונות המהפכה הסינית האדומה ונחפזת להפוך את פני החברה הצרפתית, שנשלטה אז על ידי צדקנותו של הגנרל שארל דה גול.

אחת הדמויות בקבוצה מהפכנית זו גולמה על ידי השחקנית המתחילה אן ויאזמסקי. צעירה, יפה ומבית טוב. אביה של ויאזמסקי היה נסיך שהשתייך לבית המלוכה האבוד של פולין, ואילו אמה הייתה בתו של הסופר וחתן פרס נובל פרנסואה מוריאק. היא בת 19, ואילו גודאר, שזה עתה התגרש מאשתו הראשונה אנה קרינה, כבר בן 37. עם פער גילים שכזה, ועם ההיררכיות הברורות של במאי–שחקנית, עשה הטבע את שלו, והשניים נישאו. סרטו של חזנביציוס, יש לדעת, מבוסס על זיכרונותיה של ויאזמסקי מאותה פרשת נישואין עם הקולנוען הנערץ, המגולם כעת בידי לואי גארל שמעצב אותו כשלומיאל קצר רואי. הן פיזית, ובוודאי מטפורית.

בניגוד גמור לציפיות של גודאר (האמיתי), הסרט “הסינית" נחל כישלון צורב. קודם כל אצל המבקרים, שעד אז שוררו שירי הלל לגודאר, וחשוב מכך, גם אצל הקהל הצעיר, שלא לקח ללב את המסרים הפוליטיים הבוטים שבקעו מהבד. וגרוע מכל זה: הסינים עצמם, כלומר אלה שישבו בשגרירות סין העממית בפריז, שחטו את הסרט ואת מסריו ובתוך כך פרקו את הנשק מידיו של גודאר המהפכן בעיני עצמו. ומה עושים כעת?

"יוצא מן הכלל". קולנוע לב

הדרמה האמיתית של 1967 ש"יוצא מן הכלל" היה אמור לתאר, איננה סוגיית ההתאמה המינית והאנושית בין גודאר הנרגן והמזדקן לבין השחקנית הצעירונת שאסף לדירתו. הדרמה המשמעותית באמת היא המשבר היצירתי והמבוי הסתום שאליו נקלע מי שאך שנתיים קודם לכן נשם אוויר פסגות ישר מההימלאיה של הקולנוע.

מצד אחד, חזנביציוס אינו מתעלם מהממד המכריע הזה. מהעבר האחר, הוא עושה מזה צחוק, ומעדיף להתעמק בעורה החלק, הרענן והחשוף כולו של סטייסי מרטין, המגלמת אצלו את דמותה של ויאזמסקי. מן הסתם, יוסיף פה השוביניסט, מעטים יהיו הצופים שיתקוממו דווקא כנגד האלמנט החושפני הזה.

אך ככל שהמצלמה מתמכרת לגוף העירום של הגברת מרטין (ילידת 1991), שכבר נחשף במלוא מכמניו לפני כמה שנים ב"נימפומנית", סרטו הארוך–ארוך של לארס פון טרייר, כך היא מתרחקת ממה ש"יוצא מן הכלל" היה אמור לספר; משבר יצירה מאיים והאופן המהפכני, אך הכושל במיוחד, שאומן ברמתו של גודאר התנסה בו.

כבר בזירת ההסרטה של “הסינית" נתקל גודאר בז'אן פייר גורין בן ה–24. גורין, גורו בעיני עצמו, פרסם מאמרים פילוסופיים ופוליטיים מאז היותו נער, ועם הזמן הצליח לסחוף אחריו את גודאר המנוסה, אך המוכה והשביר, להרפתקה פילמאית–מהפכנית שמתוארת אומנם על ידי חזנביציוס, אבל באופן קטוע ומקרטע.

"יוצא מן הכלל". קולנוע לב

גורין, שקודם לכן לא עסק בסרטים, שכנע את גודאר, נרקיס וטווס בולט בביצה הקולנועית הצרפתית, שקולנוע אינדיבידואלי זה חרא וכי העתיד טמון בקולקטיב. השניים האלה - הגבר המנוסה, עתיר התהילה, המצוי במצב חרדתי, והצעיר החובבן והשחצני - החליטו לייסד קבוצת קולנוע שתביים יחד - כמו באסיפת קיבוץ קדמונית בביתניה, מהסוג המתואר ב"ליל העשרים", מחזהו של יהושע סובול - סרטים מלהיבים העוסקים בפועלים ובמהפכה העתידה לשטוף מעל פני האדמה את הקפיטליזם האימפריאליסטי.

הקבוצה הזו, שנקראה על שמו של דז'יגה ורטוב, קולנוען אוונגרדיסט שפעל בעיקר בראשית ימיה של ברית המועצות, אכן ביימה יחד מספר סרטים (בין חמישה לתשעה, תלוי איך סופרים), שלא זו בלבד שלא חוללו מהפכה פוליטית–חברתית, הם אפילו לא חוללו אדווה קלה בשלולית הלא עמוקה במיוחד של הקולנוע האירופי.

מהמשבר היצירתי האותנטי הזה, שאליו נקלע גודאר, נחלץ היוצר כעבור כמה שנים, כשהוא גדוש בתובנות צורניות ואסתטיות שהקדימו את זמנן, ומאוחר יותר השפיעו עמוקות על עיצוב מדיום הווידיאו–ארט. אבל כל זה רושם נפקדות ב"יוצא מן הכלל", שהולך על בטוח ומשתעשע בתיאור חיי הנישואין של גודאר–ויאזמסקי, תוך שחזור סצינות נודעות מ"לחיות את חייה", “אישה נשואה" והסרט “הבוז" (עם בריז'יט בארדו בתפקיד הראשי) של גודאר שהופק ב–1963 והיה מעין נבואה עצמית למה שיתחולל שש שנים לאחר מכן בחיי הנישואין של האומן עצמו.

"יוצא מן הכלל". קולנוע לב

לאמריקאים יש את נוסחת הסרט “כוכב נולד", שצולם כבר כמה וכמה פעמים. אומן ידוע, שהקריירה שלו כבר עברה את שיאה, נישא לאומנית מתחילה, שהקריירה שלה תנסוק בתנאי שתשמוט מעליה את בעלה המצוי במורד. מבחינות רבות, “יוצא מן הכלל" מנסה להידחק לתוך הגבולות הצרים והלא ממש מעניינים של הפורמט הזה. נכון הוא שוויאזמסקי עם שושלת היוחסין האריסטוקרטית שלה ניסתה תחילה להשתלב במיזם הקולקטיבי המיוזע של גודאר וגורין, אבל די מהר הבינה שלא שם טמון עתידה כשחקנית.

“יוצא מן הכלל" עושה שימוש בסיטואציה הזו, הברורה מאליה, כשחציו השני של הסרט מתאר את הפרידה האומנותית (שקדמה לפרידה הפיזית) שחלה בין בני הזוג. על פי הסרט, ויאזמסקי מתפתה לדיבוריו הנלהבים של איזה מתחיל איטלקי הנראה ומתנהג כמו משוגע, ויוצאת (ב–1969) מחסותו המגוננת של גודאר אל אתר צילומים מרוחק, כדי לשמש כשחקנית ראשית בסרטו “זרע האדם".

הינוקא המשוגע הזה אינו אלא מרקו פרארי, שמאוחר יותר ידהים את בורגני כל העולם עם סרטים כמו “הזלילה הגדולה" ו"האישה האחרונה". כמה סמלי הוא שבאותה העת ממש, הבעל גודאר, ביחד עם הלהקה הקולקטיבית שלו, עושים דרכם מזרחה לצ'כוסלובקיה, שזה עתה נכבשה מחדש על ידי הטנקים של מוסקבה, כדי לצלם שם את הסרט “פראבדה", כשמו של שופר התקשורת של המשטר הסובייטי.