ההתחלה, הרי כולם מכירים אותה. גודאר, כמו גם טריפו וקלוד שברול ואריק רוהמר וז'אק ריווט, שימשו בצעירותם, כלומר בראשית שנות ה–50, כמבקרי סרטים בכתב העת “מחברות הקולנוע" שייסד התיאורטיקן הנערץ אנדרה באזן. לקראת סיום אותו עשור זזו המבקרים מהעמדה הבטוחה שלהם ליד מכונת הכתיבה אל שטחי אש הקרויים גם אתרי הצילומים, והחלו להדגים לכל הקנאים מהו הקולנוע הנכון שעליו הם הטיפו במאמריהם. וההצלחה של המהלך הזה הייתה פנומנלית.
ככל שהדברים נגעו אז בגודאר, צאצא למשפחה שווייצרית־צרפתית עשירה, הגיעה תהילתו בעקבות ההישגים שלו בסרטים אלמותיים כמו “עד כלות הנשימה", “לחיות את חייה", “הרובאים", “הבוז", “אישה נשואה", “כנופיה נפרדת", “אלפאוויל", “פיירו המשוגע", שאותם יצר בתנופה מסחררת בשנים 1960 עד 1965. במרוצת שש השנים הצפופות הללו עשה גודאר 20 סרטים ארוכים וקצרים, מרביתם עבודות מנצחות, שהניפו אותו בבת אחת אל ראש טבלת הקולנוענים החדשניים בעולם כולו. אלא שאז הגיעה שנת 1966 ועמה ראשית המשבר.
התרעות פיקוד העורף