"יכולתי לעשות יותר", מודה הבמאי נסים דיין, יוצר סדרת הטלוויזיה האלמותית "מישל עזרא ספרא ובניו" ומהקולנוענים הבולטים במדינה, שאתמול הוענק לו פרס מפעל חיים בטקס פרסי אופיר, כשבמאזנו ארבעה סרטי קולנוע בלבד. "זה בגלל חנק יצירתי שהייתי צריך להתגבר עליו או מחסום שהיה עלי לעבור", סיפר הבמאי "ובגלל סיבות כלכליות, שמתלוות לעשייה שלי מאז 'אור מן ההפקר', הסרט הראשון שביימתי ב־73'".



דיין, גרוש טרי מהשחקנית רחל דיין, רעייתו במשך 44 שנה, פותח בפנינו צוהר אל עולמו המורכב.



אנחנו ארץ אוכלת קולנועניה?
"פעם אולי היינו ארץ אוכלת קולנועניה, אבל היום היא שבעה כנראה. עובדה שכיום יש בענף פריחה, המתבטאת בכמות הסרטים שנעשים כאן. מנגד, בל נשכח שיש לא מעט יוצרי קולנוע שהם מזי רעב, מצוקה שיש גם באמנויות אחרות. האמנות בארץ נזרקה הצדה מזמן, וזה לא קשור לימין, גם לא לשמאל. מאז כינונה של המדינה, החברה הישראלית לא לוקחת ברצינות את האמנים שלה".



אתה בטוח?
"זה ממש ככה. מכיוון שההשקעה בסרט היא כל כך גבוהה, הרבה פעמים אין אפשרות להחזיר אותה. אבל מדוע שאתלונן, כשאני יודע על משוררים שאין להם מה לאכול?"



טקס פרסי אופיר, ארכיון. צילום: פלאש 90
טקס פרסי אופיר, ארכיון. צילום: פלאש 90



מה זה אומר עלינו כחברה?
"אנחנו קודם חברה שלא מפרגנת, אבל עזוב את עניין הפרגון. מכבדים כאן טייקונים, וגם כשהם נופלים, הם עדיין נחשבים כגיבורים כי הכסף משחק תפקיד. לעומת זאת, אמנים, גם אם הם גדולים, מצפצפים עליהם".



אתם לא זוכים לתספורת כמותם.
(צוחק צחוק מר): "אנחנו מקריחים".



אני זוכר אותך, עם צאת סרטך השני, "סופו של מילטון לוי" ב־81', מצביע בראיון שהענקת לי על הקושי שבחציית הרוביקון מהסרט הראשון לשני. וכיום?
"כמות סרטי הביכורים בקולנוע הישראלי היא עצומה - ואחרי שנתיים־שלוש אתה לא שומע על רבים מהבמאים שלהם, בין שאין להם אפשרות ליצור עוד סרטים ובין שהם נרתעים מכך. יש תופעה כזו בקולנוע העולמי. לדוגמה, הבמאי האיטלקי־יהודי ג'ילו פונטקורבו, שלפני חמישים שנה יצר את סרט המופת "הקרב על אלג'יר", ואחרי זה כמעט לא בא לו יותר לביים, אף שהוא נחשב לגאון".



בעוד שאתה מרחיק לפונטקורבו, אזכיר לך שאתה, אחרי שהגעת בגיל 36 לשיא בבימוי סדרת הטלוויזיה המופתית "מישל עזרא ספרא ובניו" (1983), פרט לסרט "גשר צר מאוד" (1985), נעלמת מזירת הבימוי.


"השיא היה בעייתי. איכשהו הגעתי ל'גשר צר מאוד' וזה אכן היה קו השבר שלי. ההצלחה של 'מישל עזרא ספרא ובניו' הייתה בקרב הקהל, שמאוד אהב את הסדרה, אבל אנשי הקולנוע לא פרגנו לי ועיקמו את האף".



האם היחס השתנה כשיצאת לפני ארבע שנים עם סרטך המרשים "מפריח היונים"?
"הפעם הסיפור חזר על עצמו. המבקרים התעלמו ממני, ובפרס אופיר אני והסרט לא היינו מועמדים בשום קטגוריה, הגם שראו אותו יותר מ־200 אלף צופים. פרס מפעל חיים שניתן לי כעת על ידי האקדמיה הוא מעין פיצוי, אולי תיקון".





האקדמיה לקולנוע היא זירה קשה, וגם את אבי נשר, למשל, היא לא מפנקת.
"אני מסכים איתך בהחלט. אומנם אבי נשר עובר מסרט לסרט כי יש לו מימון, אבל האקדמיה לקולנוע מתעלמת ממנו לחלוטין - ולא בצדק".



יש עידוד ראוי לקולנוע הישראלי?
"יש שתי קרנות - קרן רבינוביץ וקרן הקולנוע הישראלי - ומהן באה הישועה. אם אתה לא חוצה את סף אחת מהן, אין לך אפשרות לגשת לסרט הבא שלך, אלא אם תתפשר על הפקת סרט אינדי בפרוטות".



יש סיכוי שתפנה למסלול הזה?
"לא כעת. בגיל 71 לא אחזור על ההרפתקה של 'סופו של מילטון לוי', סרט שעשיתי בהשקעה של 40 אלף דולר".



היכן משרד התרבות, בהקשר זה?
"משרד התרבות עומד מאחורי הקולנוע הישראלי, אך מצד שני עומדת בראשו שרה שתקפה את הסרט 'פוקסטרוט' בלי לראות אותו. אבל הקולנוע הישראלי קם על רגליו בלי הצורך ששר זה או אחר יטפח לו על השכם. הוא כבר ילד גדול".



"פוקסטרוט". צילום: גיורא ביח, יח"צ
"פוקסטרוט". צילום: גיורא ביח, יח"צ



כמבקר וכמרצה לקולנוע, אתה מרוצה ממה שקורה בקולנוע הישראלי?
"לא רק שאני מרוצה, אני מרגיש נהדר כשאני רואה את העשייה של תלמידים שלי בעבר. בהחלט יש לי תחושת גאווה כשאני רואה איך הקולנוע הישראלי מפוצץ בכישרונות".



זוכרים לך את סרט הטלוויזיה "סיפור מקומי" משנות ה־90 ואת הסדרה "האישה באפור", אבל עושה רושם שכמו בקולנוע, לא הרבית ליצור לטלוויזיה.
"זה רושם מוטעה. עשיתי הרבה סרטים לטלוויזיה, אבל הם נעלמו בהיותם סרטים תיעודיים, ובהם למשרדי ממשלה. זה לא נחשב לי, כמו גם תפקידי המפיק שמילאתי פה ושם. אולי אני מסתובב בענף כמו וִישר ועובר בו מתחום לתחום".



שלל עיסוקיך, במיוחד היותך מרצה מבוקש, לא באים על חשבון הבמאי שבך?
"כל העיסוקים האחרים מהווים בשבילי מקור פרנסה, ולא שאלתי את עצמי את השאלה ששאלת אותי. כרגע אני קולט שהקדשתי הרבה מאוד זמן כדי לדבר על סרטים אחרים, במקום ליצור עוד סרטים בעצמי".



מירי רגב, טקס פרסי אופיר. צילום: אבשלום ששוני
מירי רגב, טקס פרסי אופיר. צילום: אבשלום ששוני



בראיון לפני שנים אחדות הבטחת ליצור סרט על הילדות שלך, בסגנון "סינמה פרדיסו" בגבעת עמל.
"הסרט שאני הולך ליצור הוא לא על הילדות שלי. אני מקווה שהוא יבוא אחריו".



ובינתיים, איזה סרט בדרך?
"הוא נקרא 'שקט יחסי' ומתרחש במושב בקצה הצפוני של הארץ, במרחק יריקה מגבול לבנון. הסרט יהיה דרמה קומית".



אתה לא מוכר כבמאי של קומדיות.
"עם זאת, אומרים שיש הרבה הומור בסרטים שלי. כנראה שככל שמתבגרים, ההומור יוצא החוצה. כרגע אני נתון לחסדי הקרנות".



והחלום?
"לעשות את הסרט הבא. אם לא, בשביל מה אני חי? הקולנוע הוא החיים שלי".