מירי רגב צודקת, "פוקסטרוט" באמת "הציג את חיילי צה"ל כהורגים ומטייחים", אך באותה הנשימה, היא גם טועה, כשהיא בוחרת לעצום את עיניה לעובדה שהסרט כלל לא מנסה 'להציג את חיילי צה"ל' בשום אופן, אלא לספר עליהם, ובעיקר עלינו, אלגוריה מעניינת. סרטו של שמוליק מעוז עוסק בדמותו של ליאור אשכנזי, שמציג בסרט את כשרונו במלא תפארתו, עם קלוז-אפים מרתקים על פניו של אב שמקבל את הבשורה על מות בנו, וגורם לי לרצות לצפות בתווי פניו המתעוותים במשך 114 דקות שלמות. ובנו - יונתן שיראי, שמשרת במחסום נידח בצפון הארץ ומכלה את זמנו בציור קומיקס במחברת וריקוד פוקסטרוט עם הרובה שלו.

יותר מכל "פוקסטרוט" הוא סרט על עיוורון, עצימת עיניים, התעלמות מהמציאות, ובאופן אלגורי (מונח מרכזי בהקשר של הסרט) למציאות, הוא מייצג את בחירתה של שרת התרבות שלא לראות את היצירה הקולנועית, ובכל זאת לצאת כנגדה במתקפה. גיבור הסרט, מיכאל פלדמן, אותו מגלם ליאור אשכנזי בוחר שלא לראות את העובדה שגרם ללא כוונה למותם של חבריו ליחידה בזמן שירותו הצבאי, ואילו בנו יונתן, בוחר שלא להישיר מבט את הסיפור המשפחתי שלו שגרם לסבתו, אמו ניצולת השואה של אשכנזי לצאת מדעתה.

פוקסטרוט. צילום מסך

באחת הסצינות (יופיעו כאן כמה פרטי מידע מהעלילה) מספר יונתן לחבריו למוצב סיפור משעשע על ספר תורה שעבר במשפחתו דורות רבים עד שהגיע לסבתו, שקיבלה אותו מאביה רגע לפני שנרצח במחנה השמדה, ונשבעה שלא למכור אותו בעד שום הון שבעולם. ספר תורה שאביו, החליף בגיל 13, בתמורה לחוברת פורנוגרפית שעל שערה כוכבת ולה איקסים של נייר דבק על הפטמות, במעין התקף חרמנות רומנטי של נער שמעולם לא ראה אשה עירומה ופשוט לא היה יכול לשלוט בעצמו. כשחבריו ליחידה שואלים איך הגיבה סבתא אחרי שגילתה כי אביו מכר את ספר התורה, עונה להם החייל הצעיר כי הוא לא שאל, 'כי זה היה סיפור לפני השינה, ולמה לחשוב על דברים רעים'.



מאוחר יותר, בסצנה שמהווה את מרכז הסרט (הרבה יותר מאותה סצנת טיוח ידועה לשמצה) ומועברת בקומיקס מתוך מחברתו של יונתן, מתגלה כי למכירת ספר התורה היו תוצאות הרסניות, שהביאו אותה לאבד את שפיות דעתה, ואת בנה לשים איקסים (אלגוריים) של נייר דבק (ממש כמו של כוכבת החוברת) על עיניו, ולא לראות יותר את המציאות כפי שהיא. האב הופך בחלוף השנים ל"מלח הארץ", קצין ואדריכל מצליח, שלא מסוגל להסתכל למציאות בעיניים ולהישיר מבט אל המוות שגרם בזמן השירות הצבאי שלו אי שם בשנות השבעים.



מבלי לראותו, תקפה השרה את הסרט בגלל סצנה אחת, בה צה"ל מטייח הרג של ארבעה פלסטינים, דבר שבאמת יכול להיות בעייתי, כי צה"ל באמת "אינו צבא של מטייחים", והפרקטיקה בה נוקט הצבא בסרט מעלם לא תועדה במציאות. אך "פוקסטרוט" הוא הדבר הכי רחוק שניתן לדמיין ממסמך ריאליסטי על פשעי הכיבוש. למעשה אין בו "כיבוש" כלל, אין בו תורים של שעות במחסום בשמש הקופחת, אין בו הכאה של אסירים ולא יריות בדודי שמש (אירועים עליהם סיפר ליאור אשכנזי בראיון שבעקבותיו הוגשה נגדו תלונה במשטרה). אי אפשר לומר חד משמעית אפילו שיש בו פלסטינים בכלל, וכל אותם הספק-ערבים שעוברים במחסום הצה"לי בו מתרחש חצי מהסרט לא פוצים את פיהם ולו פעם אחת.

סרטו של שמוליק מעוז הוא סוריאליזם במיטבו, ומי שמתעלם מכך, בוחר לעצום את עיניו אל מול המציאות בדיוק כמו הדמויות שלו. מדירת הפאר המעוצבת להפליא של ליאור אשכנזי, עם רצפות המעיינים שלה והמחסום הצהלי האסטתי בתבל, בו משרת בנו, דרך התפנית העלילתית שהופכת את ההתרחשויות על פיהן, ועד לשמלת הערב והתסרוקת המוקפדת של עירית קפלן שעוברת במחסום בשעת לילה מאוחרת (ערבים-בספק, כבר אמרנו) "פוקסטרוט" צועק: 'אני אלגוריה'.

פוקסטרוט. צילום מסך

שמוליק מעוז אומנם לא עוסק בגלוי ב"פשעי הכיבוש", אלא בעיוורון שלו, הוא עוצם את עיניו בכוונה לעניינים כמו הכאת אסירים, ובוחר להציג את העמדה בה נוקט הנרטיב הישראלי: "במלחמה כמו במלחמה, ושלא יהיה ספק: אנחנו במלחמה, קורה שקורים דברים. אז קרה מה שקרה" - אומר המפקד לחיילים לאחרי התקרית הטראגית בה טעות של חייל הביאה למותם של ארבעה פלסטינים חפים מפשע. באותו אופן, רוצה לומר לנו מעוז, אנחנו מתרצים את הכיבוש, קוברים אותו עמוק, כמו את הרוגי אותה התאונה, ומכסים בשכבה עבה של חול.