הנשיא רוזוולט נעלם. בוקר אחד הוא יצא באטיות מחושבת לדרכו הארוכה אל המדבר, אל יער הקקטוסים, ולדיוויד לינץ', אבי "טווין פיקס", אין מושג לאן הוא הלך. אנחנו כעת בסרט "לאקי", והנשיא רוזוולט אינו אלא שם של צב מחמד המצוי בבעלותו של לינץ', המגלם פה דמות של תמהוני הנחוש בדעתו להוריש את כל הונו דווקא לצב הנעלם.

אבל לא הנשיא רוזוולט, וגם לא לינץ' המהולל, הם גיבורי עלילת "לאקי" נטול העלילה. עמדה זו שמורה להארי דין סטנטון, שזה עתה הלך לעולמו, המגלם בסרט אינדי זה דמות של גבר בגיל מתקדם המכונה לאקי, ומתגורר בעיירה זנוחה בניו מקסיקו, על שפת המדבר ובסמיכות לשכנים תמוהים מהסוג של לינץ' והצב שלו. סטנטון, שנפטר לפני מספר ימים בגיל 91, עשה עד היום יותר מ–200 תפקידים בקולנוע ובטלוויזיה, אך דומה שמעולם לא נתפרה עבורו דמות כל כך מושלמת בזיהוי שבין האיש הפרטי לבין הפרסונה המקצועית שלו. הוא לאקי, ולאקי זה הוא.

לאקי חי. הוא קודם כל חי, ולשם הגשמת משימה לא פשוטה זו, שהרי הוא כבר בעשור העשירי לחייו, עליו לבצע באופן יומיומי סדרה של טקסים קבועים. קימה הכרחית בבוקר, תרגילי יוגה, שתיית כוס חלב, הליכה לדיינר, קצת קפה דלוח, פתירת תשבץ, חזרה הביתה למרבץ על הספה, צפייה בשעשועון טלוויזיה, הליכה בערב לבית המרזח המקומי, וכמובן הקפדה מרבית על עישון. המון סיגריות. זהו סוד החיים הארוכים של לאקי, שגילו פחות או יותר כגיל של רוזוולט שנעלם.





לאקי חי אף על פי שהוא חסר אמונה באלוהים. ההפך מסובביו ומכריו בדיינר ובבר שבעיירה. בניגוד אליהם, הנוטים להתייחס לקוסם־העל היושב במרומים, הוא מאמין בריאליזם, במה שניתן לראייה ולמימוש, ולא בכל אותו בולשיט רוחני שכולם מוכרים לכולם. בכלל, בולשיט היא מילת המפתח באוצר המילים המצומצם יחסית שמשרת את לאקי בשיח היומיום הכל כך קבוע שלו.


כאמור, אין לסרט סיפור של ממש, אלא רצף של סיטואציות החוזרות על עצמן, כאילו הן טקס הכרחי במסיבה הקרויה "חיים". מבחינות רבות "לאקי" הוא סרט מסע, ולא משום שהדמות המרכזית בו זזה ממקומה אל מחוזות מרוחקים. להפך. הוא סרט מסע משום שכל מיני אורחים שעיקר פעילותם הוא בעולם אשר מחוץ לעיירה המדברית פוקדים אותה ואת מוסדות ההסעדה שבהם לאקי עושה את ימיו ולילותיו. כל אורח והסיפור שהוא משמיע באוזני הזקן הספקן.

"לאקי" הוא הברקה פילמאית, ולא רק בשל הופעתו המרנינה של סטנטון, או בגלל מערכת היחסים הביזארית שמלבלבת בין לינץ' ורוזוולט. זוהי הברקה בשל האיחוד בין אתר צילום, עיצוב דמויות וגילומן על ידי סדרה של ותיקי הוליווד, וביניהם טום סקריט, ג'יימס דארן ואד בגלי ג'וניור. מדובר, ונא לא להתבלבל, בעבודת הבימוי הראשונה של לינץ' אחר - השחקן הוותיק ג'ון קרול לינץ' (מהסרטים "המייסד", "שאטר איילנד" או "פארגו"), שמשכיל לעצב על הבד עבודה מינורית במלוא המשמעות העמוקה והמכובדת של מושג זה. דברים זעירים, לא נחשבים לכאורה, שעוצמתם מושגת באמצעות התבוננות אמפתית, והכרה במגבלותיה של המילה הנאמרת לעומת המראה המצטלם.

עניין זה מתבלט כבר מהסצינה הפותחת את הסרט, ובה מתוארת בנינוחות מרובה פרשת בריחתו של הצב רוזוולט. הסצינה מצוינת כשלעצמה, אך צוברת עומק וערך מוסף משום שהיא בבחינת ציטוט כמעט ישיר לסצינת הפתיחה של "פריז, טקסט" (1984) שביים וים ונדרס, שם ביצע סטנטון את תפקידו הידוע ביותר. לינץ', טירון בענף הבימוי, מוכיח יכולת רבה כשהוא מנווט במיומנות את "לאקי" בין סצינות ציניות ויובשניות לבין מומנטים מרגשים ביותר, דוגמת הקטע הביזארי שבו סטנטון נעמד לפתע במרכזה של הילולה אצל שכניו המקסיקנים ופוצח בזמר געגועים בספרדית.

***

"לאקי" הוא אחת המתנות הנאות שפסטיבל הסרטים של חיפה, העומד להיפתח בחג הסוכות, יעניק למי שיפקוד אותו. מתנה אחרת, קשה יותר לבליעה, היא "זאמה", סרטה של היוצרת הארגנטינאית החשובה לוקרסיה מארטל, שברזומה שלה עבודות כמו "הביצה", "ילדה קדושה" ו"אישה חסרת ראש", שבהן ניסחה הקולנוענית מבט נוקב וביקורתי על שורשיה של אותה חברה שבה התאפשר שלטון הדמים של החונטה הצבאית. ב"זאמה" נוטשת מארטל את העידן העכשווי, ומפליגה אל העבר הרחוק, אל המאה ה–18, כשארגנטינה, כמו מרבית שטחי דרום אמריקה, נשלטה על ידי האימפריה הספרדית.

זאמה. צילום: יח"צ

דון דייגו דה זאמה הוא פקיד ממשל מטעם הכתר הספרדי, שמוצב באזור אסונסיון, כלומר בפרגוואי של ימינו. הוא תקוע בסביבה לא סימפטית, מרוחק מאשתו וילדיו, ונתון למרותו של מושל בלתי יציב בנפשו. זאמה מצוי בסוג של גלות כפויה, וכל רצונו הוא להתאחד מחדש עם משפחתו. לשם כך עליו להגיש בקשות חוזרות ונשנות למלך, ואלה כמובן מושמדות על ידי המושל הזדוני ולעולם אינן יוצאות בדואר המלכותי אל מדריד. והנה כי כן, זאמה בתוך הכלא הפרטי שלו, כשסביבתו מתאפיינת בשחיתות, שרירות לב, אכזריות כלפי האוכלוסייה המקומית ורפיסות מנוונת, המזכירה כמה ממחזות האבסורד של סמואל בקט או את הדיקטטורה של הבירוקרטיה כפי שזו מוצגת בספריו של קפקא.

אגב, המלכוד שבו נתון זאמה יכול לבוא לידי גמר, אם הוא, פקיד עם פאה נוכרית על ראשו המשמש כשופט שלום בסכסוכים מקומיים, יצליח ללכוד את הפושע האיום והנורא ויקונייה, שמטיל אימתו על החיילים הספרדים מקצה העולם ועד קצהו. המשימה, שגדולה בהמון מספרים למידותיו של הפקיד זאמה, דוחפת את הסרט כולו למחוזות סוריאליסטיים, שבהם מפגינה מארטל את כישוריה המרשימים.

ההישג הגדול של "זאמה" מתמצה באופן שבו מארטל מציגה את הסיפור שלה בתוך הקונטקסט הלא הגיוני שסביבו. עניין זה בולט באופני עיצוב הסאונד של הסרט, שמתנהל כאילו העלילה הראשית היא רק אחד המרכיבים המוצעים בתמונה. לצדה של "העלילה" הזו מתרחשים בו–זמנית אירועים שוליים, קולניים, רצחניים, שההדים שלהם ממלאים את הבד, ולא אחת מאפילים על אותו חלק בתמונה המוקדש לסיפור המרכזי של דון זאמה. לעתים זה נראה ונשמע כמו אחת מהסיטואציות מרובות הרבדים שממלאות את הבד בציורים של פטר ברויגל או אפילו בפן האכזרי של עבודות הירונימוס בוש.

זאמה. יח"צ

***

ואם אכזריות, אז מה מתאים יותר להגדרה זו מאשר סרט חדש של יאנוש סאס ההונגרי. סאס, מחביביו של פסטיבל חיפה, חשף בעבר בפני הצרכן הישראלי את עבודותיו הקודמות, הקשות לצפייה - "האחים ויטמן" (1997) או "אופיום" (2007). הוא יגיע הפעם עם "הקצב, הזונה ושתום העין", שאינו אלא חזיון דמים המתרכז בשאלה: האם רצח הוא רצח הוא רצח, או שניתן להפריד בין סוגי ההמתה השונים?

השנה היא 1925, העיר היא בודפשט, והמקום הוא בורדל שבו אישה צעירה נותנת שירותי מין וסדיזם לאוסף נקלה של גברים, ששנים ספורות קודם לכן עדיין שחטו זה את זה בשדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה. אחד כזה הוא חייל שתום עין, שעלילת הסרט תופסת אותו בדיוק כאשר הוא מסולק בקלון מהצבא. הזונה מצליחה לברוח מבית הבושת, והחייל נמלט מעיר הבירה. שניהם בתחנת רכבת, מתכננים כל אחד את ההתאבדות שלו, ובדיוק אז מצטלבות דרכיהם.

הזוג הלא קדוש הזה מרחיק עד עיירת שדה מנומנמת, משום ששם חי גנגסטר החייב כספים רבים לחייל שתום העין, והוא חומק בעקביות מתשלום החוב. אותו פושע, שמחזיק את תושבי העיירה כולה באשכיהם, נראה כמו נזיר האימים רספוטין הרוסי, והוא מפעיל גם בית מטבחיים שמספק בשר לרחבי המדינה. החייל מתקבל לעבודה במקום, וכל שעליו לעשות הוא להמשיך במלאכה שבה התמחה בשנות המלחמה. כלומר, להרוג במהלומת פטיש את הבהמות, ומאוחר יותר לבתר את הגוף המת ולפרק אותו לחלקים. בזה החייל לשעבר מומחה גדול, אם כי למעשה הוא מכוון גבוה הרבה יותר - לעשות דברים דומים גם לבעל הבית שחייב לו הון.

הקצב, הזונה וסתום העין. צילום: יח"צ

אם יש שני גברים בסביבה, ונוכחת גם אישה זונה, מדוע שלא לכונן עסקה פשוטה; תן לי את הגברת, ואתן לך את הכסף. הקרב היצרי בין הזכרים מקבל ממד שטני, משום שגם בפני הנקבה מונחת אג'נדה ברורה, שתמציתה היא נקמה במין הגברי באשר הוא. וכך קורה שעל הבד מתפתח רצף של סצינות מדממות, המבליטות בעיקר את אכזריותו של הפרט האנושי, ובתוך כך משמשות כפרומו לקראת הסצינה הגדולה באמת, שתגיע לאירופה בעוד עשור וחצי - מלחמת העולם השנייה.

סאס החל את המסלול הפילמאי שלו בהעתקה לבד של "וויצק" מאת המחזאי גאורג ביכנר, העוסק בניסויים רפואיים ופסיכולוגיים בבני אדם. מאוחר יותר עשה גם את "אופיום", המתאר התעללות מינית וגופנית של פסיכיאטר במטופלת שלו, ואת "האחים ויטמן" המספר על שני אחים המוציאים להורג את הוריהם. כזכור, לפני שלוש שנים סאס עיבד לסרט את "המחברת הגדולה", ספרה של אגוטה קריסטוף, על אודות מקורות הרוע הטבועים באדם מרגע לידתו. כך שבנושא הזה יש לו כבר יותר מסתם דוקטורט, ועבודתו הנוכחית היא בבחינת תוספת מתבקשת כמעט, המתבססת על פרשיית דמים אמיתית שאירעה בהונגריה בין שתי מלחמות העולם.

מה שצד מיד את העין ב"הקצב, הזונה ושתום העין" הנם גוני השחור–לבן שבעזרתם ברא הצלם טיבור מאטה את הסרט הזה. המהלך האסתטי הטעון נעשה מתוך התחשבות בהישגי העבר של הסרט האקספרסיוניסטי, שפרח בדיוק באותה התקופה המטופלת כעת על ידי סאס. לא רק הגוונים ואופן העמדת הסצינות דומים, אלא אפילו כותרות הסרט ההונגרי עוצבו כאילו מדובר בראינוע משנות ה–20. כל המכיר את "תיבת פנדורה", "נוספרטו" ו"העיר מחפשת רוצח", סרטים שהופקו בגרמניה הוויימארית בשנים 1922–1931, מוזמן למצוא את עקבותיהם בתוך סרטו של סאס. גם מי שקרא את "ברלין, אלכסנדרפלץ" של אלפרד דבלין ירגיש פה כמו בבית.