לעזאזל כבר עם דיקטטורת הספוילרים. הטקסט הרצ"ב מנסה להבהיר איכשהו מה רוצה "בלייד ראנר 2049" להעביר לצרכניו/צופיו, ולשם כך קיים הכרח בלתי ניתן לגינוי להתעסק בתכניו של הסרט ולא רק בצורתו. כל אותם סוקרי סרטים - בארצות הברית כמו גם בישראל - והם בבחינת הרוב המוחלט, שהעדיפו "להיעתר" לבקשת מפיקי ומפיצי הסרטים שלא להרחיב בפירוט עלילתו, הצטרפו למעשה למכונת קידום המכירות המאסיבית של הסרט. ומה לעשות שהעיסוק ביחסי ציבור איננו בבחינת המשימה המיידית של ביקורת הקולנוע.

ובכן ישר לספוילר. כמו "בלייד ראנר" (1982) הראשון, גם ממשיכו מתרכז בעיקר בסוגיית רצח האלוהים והחיפוש הנואש אחר אב. בין שהוא גלום באותה השראה אלוהית שבצלמה נברא האדם, ובין שהוא אב מאומץ או לחלופין מנסח של דת חדשה, שהגיבור שואף להתאחד עמו.



כזכור, וכדאי מאוד שלא לשכוח את האורגינל שביים רידלי סקוט לפני 35 שנים, התמקדה עלילת "בלייד ראנר" בהכרח הפולחני לבצע רצח אלוהים. ארבעה רפליקנטים, כלומר יצורים ששוכפלו בצלמו של בן האדם (ולא של האלוהים) משתדלים לעשות את דרכם הארוכה מהחלל החיצון אל עבר הבורא שלהם - מנכ"ל של תאגיד המתרכז ברובוטיקה - על מנת לבקש ממנו להאריך את מועד התפוגה שלהם. והרי זה בדיוק מה שעושה כל אדם מאמין בעת טקסי התפילה הדתית שבהם הוא משתתף; מתחנן בפני בורא עולם שלא יפעיל כלפיו את הנבוט הגדול ולא ידון אותו למיתה מיידית.



מי שניסה אז לבלום את דרכם של הרפליקנטים אל המפגש עם בוראם היה הבלייד ראנר ריק דקארד, כלומר הריסון פורד שגילם את הרוצח השכיר, מעין שוטר חרש בשירות הגסטאפו (או אולי אינקוויזיטור במושגים הקתוליים), שייעודו המקצועי הוא העלאה על המוקד של כל כופר או רפליקנט מתמרד, המעז להחציף פנים כנגד הבורא האולטימטיבי שלו.

עלילת "בלייד ראנר" המקורית השכילה לסבך את מערכי המוסר, שאותם היא שאפה להגדיר מחדש על ידי הטלת ספק בתוך המרקם המונוליטי־דתי שתיארה. באיזשהו שלב לקראת סיום הסרט ההוא מתגנב חשד שאולי הבלייד ראנר עצמו, צורר הרפליקנטים, אינו אלא רובוט משוכלל מסדרת ייצור מתקדם שתוכנת כך שהוא יחשוף שיניים מאיימות ואקדח קטלני כל אימת שהוא נתקל במי ששתלו בתודעתו שהוא בחזקת אויב. עובדה היא שמיד לאחר שנרצח אלוהים בלוס אנג'לס, דקארד חומק מהעיר הגיהינומית אל עבר גן עדן אמיתי־או־בדוי כשלצדו שון יאנג, המגלמת בסרט ההוא רובוטית יפה ושמה רייצ'ל.

"בלייד ראנר 2049". צלם : Stephen Vaughan

חלפו 35 שנים, שבהן הספיק להתפתח אוקיינוס של פרשנויות שניסו לתאר ולהתמודד עם יצירת המופת של סקוט, וכעת מזנק אל דרכו "בלייד ראנר 2049", והוא עושה זאת פחות או יותר מתוך אותה נקודה בסיפור שבה הודממה עלילת קודמו. שוב הגיבור הוא בלייד ראנר, רוצח משמיד המונים ברישיון הנתון בספקות. אומנם ברור מלכתחילה שהוא אנדרואיד, רובוט זהה־אנוש, מסדרת הייצור K, שכמו קודמו דקארד הוכשר לחסל רפליקנטים מתמרדים. אך הספק האמוני מכרסם בתוך הווייתו לאורך מרבית דקות הסרט.

מקור הספק הוא זיכרון ילדות שמנקר במוחו המהונדס לכאורה. נכון הוא שלאנדרואידים אין ילדות, משום שהם נפלטים מפס הייצור כשהם בגיל הבשל לביצוע העיסוק המסוים שהיצרן - אולי אלוהים - מייעד עבורם. אך כדי להעשיר את עולמם הפנימי נשתלים במוחם זיכרונות שכאילו צברו מאז שנות ילדותם שלא הייתה. במקרה של הרובוט הרוצח מסדרת K, המכונה גם ג'ו, הזיכרון מתממש בדמותו של צעצוע, סוס עץ קטן שבתחתיתו חרוט התאריך 6.10.2021, שהוא פחות או יותר מועד בריחתם של ריק ורייצ'ל שלו מהגיהינום של לוס אנג'לס, פלוס תשעה חודשים, שהם משך ההריון האנושי. האם יכול להיות שג'ו הוא פרי אהבתם האסורה של הצמד ההוא שעקבותיו אבדו?

השאלה שחותמת את הפסקה האחרונה מקבילה במידה רבה לסוגיה שארכיאולוגים עדיין מתקשים להשיב עליה: האם ההומו סאפיינס מהסוג המתקדם נהג בעבר להזדווג עם האדם הניאנדרטלי, שהיה ברוא מסדרת ייצור קודמת ונחותה יותר? אם כן, הרי שעובדה זו מעניקה עוד כמה נקודות זכות לתפיסה האבולוציונית של היקום, על חשבון ההנחה הבריאתנית, הרבולוציונית יותר, שבמסגרתה האלוהים ברא באחת את היוניברס. התסריטאים של "בלייד ראנר" החדש אינם מתכוונים להותיר את הצופים בחשיכה מוחלטת. שכן כל מי שקרא אי־פעם את ספר בראשית יודע שאמא של ג'ו, יוסף בלשוננו, הייתה רחל, או רייצ'ל בלשונם.



מובן שהפסיפס האידיאולוגי שעליו טרחו המפטון פנצ'ר ומייקל גרין, התסריטאים שאחראים ל"בלייד ראנר 2049", וכמובן דני וילנב שביים את הסרט, מורכב יותר. הרי כל בן תרבות יודע, או אמור לדעת, כי הצירוף הלשוני K וג'ו יוצרים יחד את השם המפורש של המודרנה, הלא הוא יוסף ק. גיבור "המשפט" של פרנץ קפקא, שנמעך בספר ההוא תחת מנגנוני הפעולה של המודרניזם.

לא אחת תואר "בלייד ראנר" המקורי כאחרון הסרטים המודרניסטיים, שכן אלוהים נרצח במהלכו, וכחלוץ הראייה הפוסט־מודרנית בקולנוע. אם הנחת עבודה זו נכונה, הרי שהממשיך העכשווי, "בלייד ראנר 2049", משתדל לעשות את הבלתי אפשרי - להכניס איזשהו סדר או היגיון אל הכאוס המכונה פוסט־מודרנה, שבו אין היררכיה ואין עבר, ורק סגנון עיצובי הוא שמכתיב את ההוויה ההיסטורית, שבה לכל ציטוט שמורה הזכות לקבל את חשיבותו הצורנית מעצם ההכרה שפעם גם הוא היה מקור.

על פי גישה זו אין בכלל עולם של רפליקנטים, שכן כולם העתקים של מקור שנעלם. על כך יכולה להעיד סצינה בסרט החדש, שמתחוללת בספרייה מאיימת, או ליתר דיוק ארכיון דנ"א עתידני, שנראה בדיוק כמו זו שקפקא תיאר לפני כמאה שנים בספרו "המשפט". לא זו בלבד שדקארד נחשד בסרט הקודם שהוא דמוי אדם ולא אדם ממש, ולא זו בלבד שג'ו הנוכחי הוא אנדרואיד מלאכותי המצויד בזיכרון אולי ממשי ולא בדוי. גם הסרט עצמו, "בלייד ראנר 2049" הוא בה בעת רפליקנט של קודמו המהולל, וגם יצירה מקורית שהלב הפועם שלה אורגינלי (גם אם גנוב במודע מסרט אחר, שעוד רגע יורחב פה עליו). מסובך? לא נורא.

"בלייד ראנר 2049". צלם : Stephen Vaughan

הלבנים שמהן הוקם סרטו של וילנב שימשו בעבר להכנת מבנים לא פחות מורכבים. במהלך "בלייד ראנר 2049" אפשר לזהות עקבות צורניים מ"2001 - אודיסיאה בחלל" של קובריק, "דו"ח מיוחד" של שפילברג, "שליחות קטלנית" בכיכובו של שוורצנגר, "המנודים" שביים ג'וזף לוסי, "היא" של ספייק ג'ונז, ומשולבת בו אפילו מחווה ויזואלית ל"הקורבן" של טרקובסקי. וכל זאת לפני שמאזכרים את ספריו של בורחס או ה"אודיסיאה" של הומרוס וגם מיתוס לידת יעקב ועשיו, שלהם חייב הסרט הרבה מרוחו.

אבל כל זה מתגמד לנוכח המחויבות שווילנב חש כלפי "האזרח קיין״ של אורסון וולס. וכעת ממש נכנס לתמונה הפיל שמכונה ספוילר, וכל החפץ בכך מוזמן לעזוב בזאת את המאמר. אין להבין את המערך העלילתי, ומי יודע אולי אף הרגשי, בלי להביא בחשבון את מסע החיפוש של ג'ו אחר אביו. זאת בהנחה שבאמת היה לו אב שהשתייך לסדרת הייצור האנושית ולא הרפליקנטים. במהלך החיפוש הזה מתגלגל ג'ו מקצה העולם הפוסט־אפוקליפטי אל קצהו, ודווקא בתוך עיי החורבות של קזינו בלאס וגאס הוא מאתר את הבלייד ראנר המקורי, כלומר את השחקן הריסון פורד, שגילם את ריק דקארד לפני 35 שנה. מתברר שהלה מצא לעצמו מקלט נוח דווקא בין גרוטאות תרבות שכמותו - פרנק סינטרה, אלביס פרסלי, ליברצ'ה ומרילין מונרו, שמוסיפים לחיות משום שהם כעת הולוגרמות, חיקוי אדם, במוחו של המתבונן בהן.

"בלייד ראנר 2049". צלם : Stephen Vaughan

וכך, מתוך חורבות אחד המאפיינים של התרבות האמריקאית מגיח האב האופציונלי הזה שפותח את הסרט להצצה אל הדיאלוג המקיף ביותר שידע הקולנוע האמריקאי על אודות דמות האב שאיננה. בתור זה אוחז כידוע "האזרח קיין", סרטו המונומנטלי של וולס, שבו זיכרון ילדות הכלוא בתוך צעצוע ישן, הלא הוא "רוזבאד" המיתי, מדגים את החמצת האב הסמוי על ידי בנו, שהוא גיבור העלילה ב"האזרח קיין״. מה שקורה בשעה החותמת את סרטו של וילנב אינו אלא הגדלה והמחשה של הצעצוע ההוא, שכולו בועת זכוכית הכולאת בתוכה תיאור תמציתי של סופת שלג, על נגזרותיה השונות.

מזחלת עץ; קריעה מאונס מחיק המשפחה המקורית אל זו המאמצת; אכזריות לבו של האב, שמתחרה על הקיפאון שמשרה השלג על הזיכרון הגרעיני. מה שאורסון וולס מתאר במספר משיכות מכחול, וילנב מרחיב לאורכה של שעה שלמה, שבה האב הסמוי מצטרף אל מי שהוא אולי בנו, לסדרה של משימות האמורות לתת מענה לתעלומה המכרסמת את הווייתו של ג'ו.



"בלייד ראנר" הקודם, ההוא שהתעסק ברצח אלוהים ובכינון השקפת העולם המודרניסטית חסרת האל, נתלה על סולמות רמים במיוחד, שבסיסם נטוע באידיאולוגיות של ריכרד ואגנר ופרידריך ניטשה, וראשם אי־שם במיתולוגיה היוונית, המרחיבה בעניין אותו גן עדן שבו דוהר החד־קרן, היוניקורן הלבן האגדי. "בלייד ראנר" במהדורתו הנוכחית מסתפק באגדת הילדים "פטר והזאב", שלאורה פוסע ג'ו במסעו אל הרוע ואולי דרכו גם אל הטוב יותר.

ג'ו, אולי רובוט משוכלל ואולי בן אנוש, סיגל לעצמו איתות מצוקה. ואולי זהו רק הבמאי וילנב ששואף להקל בכך על הצופים. בכל פעם שמתקרב אל תודעתו האמיתית/בדויה של ג'ו אכול הספקות אותו זיכרון ילדות - הרוזבאד החדש - שנגזר מקיומו של סוס העץ הנושן, נשמע בפסקול הסרט הלייטמוטיב, הפסוק המוזיקלי, שמלווה את הילד פטר היוצא להתמודד מול הזאב המרושע בגרסתו של המלחין הרוסי סרגיי פרוקופייב.

את כולם אפשר למצוא פה, מצטופפים בעלילת "בלייד ראנר 2049": את פטר הסקרן וסבא הקפדן והברווז הפזיז והחתול המחושב והציפור הקופצנית והזאב הזומם. את כולם, וגם את הציידים האופורטוניסטים, שאו־טו־טו ירוויחו מפרי עמלו של הילד ויחמסו לעצמם את לכידת הזאב הרע. ומי יודע, אולי גם זה סוג של ספוילר שעדיין אין לגלותו, משום שבדיוק עכשיו מישהו טורח על גרסת כיסוי גם לאגדה הזו, ולא רק למעשה העקידה הבראשיתי, אברהם נגד יצחק, שווילנב לא לגמרי סגור על האופן שבו צריך לסיים אותו.