במאי, שמבליח עם שני סרטים כמעט בזה אחר זה ואז נעלם, וכמו עוף החול צץ לפתע עם סרט חדש כעבור 30 שנה, דומה שלא הייתה תופעה כזו בקולנוע הישראלי. זהו, אם כן, ייחודו של רפאל רביבו, מי שביים בשנות ה־80 את הסרטים “עדות מאונס” ו”מקום ליד הים”, וחוזר כעת עם סרטו “אמור”, היוצא השבוע לאקרנים בבתי קולנוע ברחבי הארץ.
לאן נעלמת לנו? אני שואל את מי שהיה בפרק זמן קצר תקוות הקולנוע בארץ. “לא ממש נעלמתי”, הוא משיב אגב חיוך מסתורי הניבט מבעד למשקפי שמש כהים. “כל השנים לא הפסקתי לכתוב תסריטים. אלה החיים שלי, קולנוע, אבל עד שיש רעיון לסרט ומשיגים מימון כדי לצלם אותו, קורה שעוברות אפילו 30 שנה”.
אני נועץ בו מבט, נזכר בראיון דאז. אכן, זה אותו איש שיח חביב ובעל הקול הרך, שבעבר התלוויתי אליו בצילומי “מקום ליד הים” בחוף פלמחים, שם ניצח על ההסרטה בעדינות אירופית. רק שערו התארך משהו והכסיף, ואניצי זקן לבנים זרועים על פניו.
זה אותו רביבו ש”אמור” (אהבה) הנזירי שלו נראה כהיפוכו של “מקום ליד הים”, סרטו הנועז וגדוש צילומי העירום. “משתנים עם הזמן”, הוא סח, “גיל 75 זה לא גיל 45”.
עלילת "אמור" נעה בשני צירים. באחד מהם מופנה הזרקור לבית חולים במרכז הארץ. באחד מחדריו מוטלת ללא ניע יותר משלוש שנים לילה, רקדנית ומורה לבלט, משותקת בכל גופה כמעט, כי תאונת דרכים אכזרית נטלה ממנה את טעם החיים. בציר השני רואים את דניאל שב משיטוטיו באירופה אל נחלת משפחתו במושב ומסתובב סביב בית החולים שבו מאושפזת לילה. הייפגשו?
“'אמור' זה סרט על אהבה ואמונה”, אומר רביבו. “אני שואל בו אם מישהו, החדור ברגשי אהבה, יכול לעשות כל מה שהצד השני דורש ממנו. מה שדורשת לילה זה למות. אביה, שהוא רוקח, לא יכול לעזור לה בכך בהיותו כחוזר בתשובה אדם מאמין”.
רביבו עשה מלמטה את הדרך אל כס הבמאי. עד שביים ב־75’ את “הבועה”, סרט הביכורים שלו, הוא היה צלם סטילס, עוזר צלם ראשון ועוזר במאי, בין השאר של במאי הסרט “הרפתקה היא הרפתקה”, קלוד ללוש, מי ששנים אחדות קודם לכן קנה את עולמו בסרט המופת “גבר ואישה”. “לעבוד עם ללוש זה היה כמו ללמוד בעוד בית ספר”, הוא מעיר. “רציתי לראות אותו בפעולה ולהיות כמוהו - במאי, תסריטאי ומפיק גם יחד”.
לדבריו, יצר את הסרט “הבועה”, בעל הרקע היהודי, כמחווה לאמו וכמין יצירה קפקאית מודרנית. זה היה סרט שווייצרי לכל דבר, שנוצר בארץ האלפים עם שחקנים מקומיים וצרפתיים, אבל רביבו, תמיד ציוני בנשמה אם כי לרוב לא בהגשמה, בחר לקיים את הבכורה החגיגית דווקא בישראל, בבית קולנוע תל־אביבי שדי היה בשמו, “פריז”, כדי לרמוז לזיקה שלו לצרפת. אגב, המבקרים דאז, שנלאו מרמת הסרטים שנעשו כאן באותן שנים, הפליגו בשבחו של רביבו הצעיר, שסרטו זכה בפרס “יונת הזהב” בפסטיבל בארצות הברית.
אורח הכבוד בבכורה היה במפתיע רב־אלוף בדימוס יגאל ידין, הרמטכ”ל השני של צה”ל וארכיאולוג עטור תהילה, שנתן את חסותו לאירוע. “ידין כבר היה בגישושים לקראת כניסתו לפוליטיקה, מה שהביא אותו להקמת ד”ש, והוא חיפש במה”, מסביר רביבו את המחווה. “עשינו לו הקרנה מיוחדת כדי שיידע על מה הוא הולך לתת חסות”.
רביבו, כאמור תסריטאי־מפיק־במאי בעקבות ללוש, חבש כובע מקצועי נוסף. “בנוסף לכל עסקתי בתור הובי גם בהפצת סרטים”, הוא מספר. “אומנם חזרתי מהבכורה של ‘הבועה’ בתל אביב לבית שלי בז’נבה, אבל זה לא הפריע לי להביא סרטים לישראל. המפורסם ביותר מביניהם היה ‘פדרה פדרונה’ של האחים טוויאני. מעניין איך אף מפיץ ישראלי לא היה מוכן לקנות להקרנה בארץ את הסרט הזה, שזכה בפסטיבל קאן בפרס ‘דקל הזהב’. בשנים ההן הייתי מסתובב בשוק הסרטים במילאנו ומחפש פנינים כאלה, להפצה בשווייץ וגם בארץ. ביניהם היו ‘מסע העסקים של אבא’ ו’שעת הצוענים’, שני הסרטים הראשונים של אמיר קוסטוריצה”.
התרעות פיקוד העורף