בקיץ 1969, שלח פסיכופת בשם צ'רלס מנסון את חברי הכת שקיבץ סביבו לרצוח תשעה אנשים באלימות מחרידה ולקשקש בדמם סיסמאות מפחידות ואפוקליפטיות על הקירות. העולם פיתח אובססיה ל”משפחת מנסון”, כפי שכונתה הכת שלו, שביצעה בהוראתו שלל מקרי רצח, כולל רצח השחקנית שרון טייט, אשתו של הבמאי רומן פולנסקי, שהייתה אז בחודש השמיני להריונה, ומעצב השיער הסלב ג'יי סברינג, שעליו הייתה מבוססת דמותו של וורן בייטי בסרט “שמפו”. מנסון קיבל יותר תשומת לב ממה שרוצח סדרתי ממוצע היה מקבל בימינו. בין היתר, בגלל הפרופיל הגבוה של חלק מקורבנותיו, אבל לא רק.

מנסון, שדיוקנו - העיניים המטורפות והקעקוע של צלב הקרס המתנוסס על מצחו - מוכר לפחות כמו זה של צ'ה גווארה, היה ועודנו סמל. מעשיו המזעזעים סימנו את סוף הסיקסטיז ואת תום עידן ילדי הפרחים. הוא הפנה זרקור לצד האפל של התרבות האמריקאית - בור שלתוכו זלגו בקלות הרעיונות האוטופיים הנאיביים של ההיפים.

שרון טייט עם פולנסקי ביום חתונתם, 1968. Getty images



בתור דמות מוחצנת בעלת כריזמה מפוקפקת, המשפט של מנסון הפך לספקטקל, ובעזרת הציטוטים המעולים שלו, הטיימינג המדויק והקשר ההדוק שלו לתרבות הפופולרית, הוא הפך לדמות קאלט שממשיכה להדהד כעבור שנים. שלשום הוא מת בגיל 83 בבית החולים בקליפורניה שבו היה מאושפז, לאחר שישב בכלא קרוב לחצי מאה.


רשימת הטקסטים התרבותיים, בשלל מדיומים, שמנסון השפיע עליהם בדרך זו או אחרת היא אינסופית. על מנסון והכת האפוקליפטית שלו נכתבו ספרים וצולמו סרטים. בין היתר אפשר למצוא מחזמר גרמני, אופרה שהוצגה בלינקולן סנטר, בי־מוביז, בדיחות בסדרות האנימציה “איש משפחה” ו”סאות' פארק” וארטיפקטים רבים אחרים, מכל ז'אנר ומכל כיוון.

צ'רלס מנסון.  ויקיפדיה

מצד אחד ישנו למשל המיוזיקל בברודוויי של סטיבן סונדהיים, Assassins, שאחת מדמויותיו היא לינט פרום, אחת מבנות משפחת מנסון שניסתה להרוג את הנשיא ג'רלד פורד, ומצד שני ישנה Fat White Manson Family, להקת הבת של להקת הפאנק הלונדונית Fat White Family – להקת קאברים פאנקיסטית לשיריו של מנסון.

בסוף שנות ה־80 ידע הרוקר הצעיר בריאן וורנר שעם שם כזה לא הולכים למכולת בעולם הרוק, אז הוא שינה את שמו למרילין מנסון והורה לחברי להקתו לאמץ שמות שמורכבים משם פרטי של כוכבת סקסית ושם משפחה של רוצח סדרתי. מרילין מנסון הסביר ששמות הבמה שלו ושל חברי להקתו מביעים את הקונספט של טוב ורע הדרים בכפיפה אחת. “למרילין מונרו היה צד אפל, בדיוק כמו שלצ'רלס מנסון היה צד טוב ואינטליגנטי”, הסביר מנסון באוטוביוגרפיה שלו.



יצירות המבוססות על מעשיו של מנסון ממשיכות למכור. בשנה שעברה הוציאה סופרת אמריקאית צעירה בשם אמה קליין רב־מכר בשם The Girls, המתרחש בקליפורניה בסוף שנות ה־60 ומספר על נערה בודדה שנשאבת לתוך כת בסגנון משפחת מנסון. לפני שנתיים עלתה ברשת NBC האמריקאית סדרה בשם “אקווריוס” בכיכובו של דיוויד דוכובני (“תיקים באפלה”), בתור הבלש החוקר את פרשת היעלמותה של נערה היפית שנשבית בקסמיו של מנסון. את הרוצח הסדרתי מגלם השחקן הבריטי גת'ין אנתוני (רנלי באראתיאון מ”משחקי הכס”). ביולי האחרון אף פורסם שסרטו הבא של קוונטין טרנטינו יעסוק בדמותו של מנסון ובכנופייתו.

במשך שנותיו הארוכות בכלא, המשיך מנסון לתפקד כדמות ציבורית לכל דבר – רבים ראיינו אותו, ובשנים האחרונות הוא המשיך לתקשר עם העולם ולשטוח את משנתו השטנית דרך האינטרנט.


מלחמה אפוקליפטית

הפיכתו של מנסון לאייקון תרבות היא לא מקרית ולא מפתיעה. מלכתחילה היה קשר הדוק בינו לבין התרבות הפופולרית. מנסון מעולם לא היה הארכיטיפ של הרוצח הסדרתי הא־סוציאלי המעונב שעובד במשרד מתחת למנורות פלורוסנט או בארכיון טחוב. הוא היה מנהיג כת היפי עם גיטרה. העובדה שהחסידות שלו היו נערות ארוכות שיער, יפות וצחות, שמתברר שמתחת לחזותן המלאכית מסתתר צד אפל, הפכה את כל הסיפור הנורא לסקסי אף יותר. רוח התקופה נשבה בשערו המלוכלך של מנסון, ואת הנערות ההיפיות היפות והאבודות שהצטרפו לכת שלו הוא פיתה על ידי כך שניגן להן בגיטרה אקוסטית את שירי הפולק שלו ונתן להן הרבה מאוד סמים.

“אקווריוס"/ באדיבות יס

בקומונה מוכת הסמים שהקים בחווה שפעם שימשה כאתר הסרטה למערבונים, הוא היה משמיע למאמיניו את האלבום הלבן של הביטלס, ובמיוחד את השיר “הלטר סקלטר”. למנסון הייתה אובססיה לביטלס; הוא מצא מסרים נסתרים בתקליטיהם והיה בטוח שהם מנסים לומר לו משהו. הוא דיבר רבות עם חברי הכת שלו על מלחמה אפוקליפטית שתיגרם כתוצאה ממתיחות גזעית בין לבנים לשחורים.

כוונתו של מנסון במעשי הרצח שלו הייתה להתחיל את ”הלטר סקלטר”, וזה הפך גם לשמו של ספר ה־True Crime המצליח ביותר בכל הזמנים, המגולל את מעשיו של מנסון. את הספר כתב וינסנט בוליוסי, שהיה התובע במשפטו. כשהן נעצרו בעקבות מעשי הטבח הנוראיים שביצעו, בנות משפחת מנסון היו בטוחות שחברי הביטלס יבואו לעזרתן.

מנסון עשה מוזיקת פולק בעצמו, ואף הקליט שירים בהפקת קארל ובריאן וילסון מהביץ' בויז בסוף שנות ה־60. השירים שנולדו מהעבודה עם הביץ' בויז יצאו בבוטלג, אך לא בהוצאה רשמית. לעומת זאת, האלבום הרשמי הראשון של מנסון Lie: The Love and Terror Cult, יצא בוויניל במרץ 1970, אחרי שמנסון כבר ישב בכלא. שירים מתוך אלבום הפולק סומפלו לפרויקטים אלה ואחרים. באותה תקופה, פחות או יותר, הקליטה משפחתו אלבום משיריו שיצא לראשונה ב־97' בשם The Family Jams, ומנסון עצמו המשיך להקליט מוזיקה בכלא, וחלק משיריו יצאו במשך השנים. גאנז אנד רוזס, למונהדס ובריאן ג'ונסטאון מסאקר הן רק חלק מהלהקות שעשו קאברים לשיריו של מנסון לאורך השנים.



לנקות את עצמנו


“יש מסתורין מסוים שהתפתח סביב מנסון”, הסביר בוליוסי בעבר את הסיבה לכך שהעולם ממשיך להתעניין במנסון. “סיבה אחת היא שעצם השם מנסון הפך למטאפורה לרוע. הוא הפך למי שמייצג את הצד האפל והמרושע של האנושות, ואנשים מרותקים על ידי רוע טהור וצרוף”.

“הרוע בתרבות הפופולרית הוא האחד הדברים הכי מוכְרים שיש”, אומר דוד גורביץ', חוקר תרבות ומרצה בכיר לתקשורת בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל ובמרכז הבינתחומי הרצליה. “זה בא לידי ביטוי למשל בסרטי מאפיה, בסרטי גנגסטרים וגם בדמויות של רוצחים סדרתיים כמו צ'רלס מנסון".

"רוע הוא מקדם המכירות מספר אחת. אנחנו נמשכים בצורה סאדו־מזוכיסטית למה שמשדר עוצמה, ולרוע אכן יש עוצמה. הרוע מזוהה עם השטן, והמשיכה שלנו היא לרוע שמעבר להיגיון ולצרכים הקפיטליסטיים הקטנים שלנו. הרוע שהציבור בדרך כלל יימשך אליו הוא זה שמעבר לכל דמיון; הרוע של דאע”ש, של עריפת ראשים, של רוצחים סדרתיים. במידה מסוימת אנו חשים צורך להתמודד עם הרוע הזה כדי להרגיש טוב עם עצמנו, לנקות את עצמנו”.

צ'רלס מנסון. ויקיפדיה

כיצד ההאדרה של אייקונים שליליים כמו צ'רלס מנסון משפיעה על החברה?
“זה משפיע על החברה בכך שהגבולות בין הרע לטוב שבה מיטשטשים, והקו המוסרי שהיה ברור בעבר כבר אינו ברור. זו חברה שבה הכל עובר: גם הבלתי אפשרי יכול להתרחש. זו חברה שהקודים שלה מושתתים על החיפוש אחר ריגושים, והריגושים נעשים עם הזמן גבוהים יותר. כל מה שנותר לנו לעשות הוא לחכות לרוע הבא”.