ראיתם מה עשיתי שם? ראיתם איך למרות הצעה מאוד קונקרטית, נשארתי נחמדה? הייתי מאוד ברורה שהנושא הזה מפריע לי, ונשארתי קורקטית. שמרתי על הכבוד שלו, בזמן שנתתי לו לסבך את העניין ולרדת מפסים מקצועיים. גרמתי לו להרגיש יותר טוב עם עצמו, בזמן שהוא גרם לי להרגיש לא נוח ולא בבטחה. הייתי חמודה ונחמדה אליו.
הפכתי פעמיים לקורבן: בהתחלה בידיו של אדם תוקפני, שלא הייתה לו בעיה לשכוח מהגבולות המקצועיים, האתיים והמוסריים. ואז בידיים שלי, כשבאופן מודע בחרתי לשתף פעולה כשניסית לתרץ את ההתנהגות שלו.
למה הרשיתי לזה לקרות? בגלל שעדיין הייתי זקוקה לו. הייתי עדיין צריכה לשחק את המשחק. הטקסט שלמעלה הוא דוגמה ברורה למשחק השח-מט הרב מימדי שכל הנשים צריכות לשחק במקום העבודה שלהן. כמפיקה, אני לא יכול לרכוש לי אויבים. אני צריכה לשמור על מערכות יחסים טובות עם כולם בעיר הזאת, לא? אז מחלתי על הכבוד שלי ועזבתי את זה.
זה היה נורא, אבל הייתי חייבת.
זו בחירה של עשירית השניה עבור נשים רבות שהיו צריכות להתמודד איתה: מה חשוב יותר, כבוד עצמי או האפשרות שלי לפרנס את עצמי ואת האהובים עליי? האפשרות השניה מנצחת שוב ושוב, לא בגלל שנשים הן חלשות, אלא בגלל שאנחנו בני אדם.
כאשה, מרגע ששמו אותך במקום הזה, כבר הפסדת. זה נגמר. תתעמתי איתו, ורכשת לעצמך אויב. תני לזה לעבור, וויתרת על הכבוד של. הוא עדיין יכול להתחמק ממך, מחשש שתחשפי אותו או פשוט ממבוכה.
הערה לא נאותה כאן, חיבוק או נשיקה שאינן במקום שם, אלו הם חלק מהדברים שנשים היו צריכות להתמודד איתם במקום העבודה. זה מעין 'ריקוד' מתמיד. וזה מתיש.
ישנם מקרים אחרים, פחות ברורים. פעם אחת, באמצע שיחה שהתלהטה עם אחד הסוכנים שלי,הוא עצר אותי באמצע המשפט ואמר: "אלוהים, נועה, את כל כך אגרסיבית! אני מת על זה!". עצרתי לרגע, ושאלתי אותו אם הוא היה אומר את אותו הדבר למפיק גבר. האם הוא היה אומר את זה להארווי ויינשטיין לדוגמא? "אלוהים, הארווי, אתה כל כך אגרסיבי! אני מת על זה!". לצערי, לא אמרתי שום דבר מזה. שתקתי ושיניתי נושא, ואמרתי לעצמי לא להיות 'כל כך אגרסיבית' איתו. שוב, אותו 'ריקוד'.
או למשל, קחו חברה שלי שכותבת לסדרת קומדיה משפחתית, בחדר מלא גברים, ויושבה שם, והתעלמו ממנה לחלוטין כשהם התווכחו אם בדיחה שהם כתבו בנוגע לדמות נשית היא מצחיקה או לא. הם החליטו שהם צריכים להתייעץ עם הנשים שלהם. היא הרימה את היד וצעקה "אני כאן".
או למשל את זו ששיבחה אותי שלא נסעתי לדרום צרפת ו\או מרוקו ו\או עליתי על האונייה "הזאת" עם הבמאי "הזה", כשאני מוותרת על כמה ערוצים מקצועיים וכנראה גם כמה תפקידים. העובדה שלא נכנעתי למשחק הזה, הייתה משהו שיש להתגאות בו, כאילו היה מצופה ממני שתף פעולה.
מעולם לא עשיתי משהו בקריירה שלי שאתחרט עליו בעתיד. אבל תמיד הייתי צריכה להתמודד עם המילים או המעשים האלו. הציעו לי עבודות, תפקידים, והשקעות בתמורה לכך שאהפוך לבובה של מישהו. כשאמרתי 'לא' הם הסתובבו והלכו.
כעת, כשאנחנו שמים מאחורינו את כל ההתנהגויות האלו, ובונים מחדש את ההגדרות של סביבת העבודה שבין גברים לנשים בעתיד, אנחנו צריכים להכיר לא רק במקרי האונס והתקיפה המזעזעים, אלא גם במציאות היומיומית, המעשים של אלו שחושים על עצמם כ"חבר'ה טובים", הגברים המיזוגניים-בלי-כוונה.
כל הגברים שהוזכרו בטור הזה, הם לא "טורפים" מיניים, הם "חבר'ה טובים". הם חושבים שהם מכבדים נשים, אולי אפילו פמיניסטים. אנחנו, הנשים, יושבות ונאנחות. הם לא מבינים, או באופן מכוונן בוחרים לא להכיר בהבדל, שניסחה בבירות הפסיכולוגית אסתר פרל, בין הערכה אותנטית שיכולה להתבטא כמחמאה מכובדת, לבין משחקי כוח מניפולטיביים שנועדו לשלוט, כמו שהודגם בטקסט שמעלה.
אנחנו רק מתחילים לנקות אורוות. יש לנו עוד כל כך רבה עבודה לעשות. איך תיראה סביבת עבודה בה נשים לא יצטרכו לדאוג מכך שהן יהיו "תוקפניות מדי", שמא הן יפחידו את הגברים איתן הן עובדות, או יפגעו ברגשותיו של המטרידן התורן. אם להיות כנה, קשה לי לדמיין איך זה להיות מוערכת עבור "מי שאני" ולא עבור "מה שאני". איך זה היה עבורי, אם לא הייתי צריכה לדאוג לגבי גברים שכל הזמן רוצים ממני יותר. להרגיש חופשיה ובטוחה.
העתיד שאנחנו יוצרים כרגע, יאפשר לנשים לתרום יותר מהכישרון שלהן, מבלי לבזבז אנרגיה על התחמקות ממוקשים. כן, יש עוד הרבה גברים שיצטרכו לשלם על ההתנהגויות שלהם, שנחשבו פעם לנורמה. אך מן הצד השני, אנחנו יוצרים חברה שוויונית, חופשית ומלאת כוח, סביבת עבודה יעילה יותר.
וכולנו נרוויח מזה.
התרעות פיקוד העורף