אומן דגול, ואין זה משנה אם שמו אלברטו ג'קומטי, אורסון וולס או סמואל בקט, הוא גם איש ציבור המחויב בדין וחשבון לבוחריו. נכון הוא שהליך בחירתו של אומן–על אינו עובר דרך הקלפיות, אבל מהרגע שבו היוצר שחרר לציבור את עבודתו, אין לו עוד תוקף עליה, וזהו נכס חווייתי משותף וטעון לא פחות מהר נישא, עמק מוריק או להבדיל בניין בעל עיצוב סוחף. אם לנסח זאת בגסות של פוליטיקאים: אין אומן דגול רשאי לאכזב סתם כך את אוהדיו בחלטורה חפיפניקית שנשלפה מהשרוול, ובכל מקרה עליו לנסות לשאוף תמיד אל רף האיכות שהוא עצמו כבר כבש קודם לכן. ואם לא, שישלם את המחיר.
והנה כעת, לא נעים, מגיע "סוף טוב", שאינו אלא נפיחה רכה, או מחזור נטול עניין של אלמנטים יצירתיים שנוסו בעבודותיו הקודמות. לנוכח התוצאות הדלות על הבד של "סוף טוב", זכותם המלאה של צרכני התרבות, ממש כמו זו של בוחרים במנהיג כזה או אחר, להתכנס ברבים ולמחות בטענה ש"מגיע לנו יותר". היו אלה שני מעצבי המודרניזם בקולנוע - פדריקו פליני ואינגמר ברגמן בסרטיהם "שמונה וחצי" ו"שעת הזאבים" - שנדרשו עוד בשנות ה–60 לעניין מחויבותו של האומן לקהלו, וכמו הצדיקו גישה מחמירה זו.
ייאמר מיד: אילו במאי סרטים כלשהו, ששמו איננו האנקה והוא איננו חתום על תמרורי דרך חשובים בהגות המערב, היה מציג בבתי הקולנוע משהו כמו "סוף טוב", אפשר היה בקלות להחמיא לו על יכולתו לנווט היטב שחקנים עתירי ניסיון כמו ז'אן לואי טרנטיניאן או איזבל הופר, ועל יכולותיו לתאר ברמיזה סיטואציות משפחתיות ואנושיות בעלות מורכבות לא פשוטה. אלא שהאנקה עשה כבר בסרטים קודמים את מה שהצופים ב"סוף טוב" רואים כעת, וטחינה מחודשת של החומרים המעוכלים ההם היא בבחינת חלטורה הזועקת מחדש מדי כמה דקות: אם אין לך מה לומר, דחה את זה לסרט הבא.
התרעות פיקוד העורף