אומן דגול, ואין זה משנה אם שמו אלברטו ג'קומטי, אורסון וולס או סמואל בקט, הוא גם איש ציבור המחויב בדין וחשבון לבוחריו. נכון הוא שהליך בחירתו של אומן–על אינו עובר דרך הקלפיות, אבל מהרגע שבו היוצר שחרר לציבור את עבודתו, אין לו עוד תוקף עליה, וזהו נכס חווייתי משותף וטעון לא פחות מהר נישא, עמק מוריק או להבדיל בניין בעל עיצוב סוחף. אם לנסח זאת בגסות של פוליטיקאים: אין אומן דגול רשאי לאכזב סתם כך את אוהדיו בחלטורה חפיפניקית שנשלפה מהשרוול, ובכל מקרה עליו לנסות לשאוף תמיד אל רף האיכות שהוא עצמו כבר כבש קודם לכן. ואם לא, שישלם את המחיר.

על הפרק עומדת כעת עבודתו האחרונה של מיכאל האנקה, החשוב בקולנועני תבל במאה ה–21, ומי ששלושת סרטיו הקודמים - "מחבואים", "סרט לבן", "אהבה" - מיצבו אותו בדרגת חשיבות עליונה בהיסטוריה של התרבות (המערבית) כמו ברהמס, ואן גוך או דוסטויבסקי. עוד קודם לכן, בשנות ה–90 של המאה הקודמת, התבלט האנקה בקולו הייחודי, בעמדתו המוסרית המנומקת וביכולותיו האסתטיות (בסרטים כמו "הווידיאו של בני", "משחקי שעשוע", "המורה לפסנתר" ועוד).



והנה כעת, לא נעים, מגיע "סוף טוב", שאינו אלא נפיחה רכה, או מחזור נטול עניין של אלמנטים יצירתיים שנוסו בעבודותיו הקודמות. לנוכח התוצאות הדלות על הבד של "סוף טוב", זכותם המלאה של צרכני התרבות, ממש כמו זו של בוחרים במנהיג כזה או אחר, להתכנס ברבים ולמחות בטענה ש"מגיע לנו יותר". היו אלה שני מעצבי המודרניזם בקולנוע - פדריקו פליני ואינגמר ברגמן בסרטיהם "שמונה וחצי" ו"שעת הזאבים" - שנדרשו עוד בשנות ה–60 לעניין מחויבותו של האומן לקהלו, וכמו הצדיקו גישה מחמירה זו.

ייאמר מיד: אילו במאי סרטים כלשהו, ששמו איננו האנקה והוא איננו חתום על תמרורי דרך חשובים בהגות המערב, היה מציג בבתי הקולנוע משהו כמו "סוף טוב", אפשר היה בקלות להחמיא לו על יכולתו לנווט היטב שחקנים עתירי ניסיון כמו ז'אן לואי טרנטיניאן או איזבל הופר, ועל יכולותיו לתאר ברמיזה סיטואציות משפחתיות ואנושיות בעלות מורכבות לא פשוטה. אלא שהאנקה עשה כבר בסרטים קודמים את מה שהצופים ב"סוף טוב" רואים כעת, וטחינה מחודשת של החומרים המעוכלים ההם היא בבחינת חלטורה הזועקת מחדש מדי כמה דקות: אם אין לך מה לומר, דחה את זה לסרט הבא.


"סוף טוב". קולנוע לב

חמש שנים חלפו מאז ש"אהבה" של האנקה נחשף לראשונה בפסטיבל קאן ועד להקרנת הבכורה הרפה (שוב בקאן) של "סוף טוב". זהו פרק הזמן הארוך ביותר שמפריד בין הפקות של האנקה מאז שהחל לביים לקולנוע ב–1989, והייתה לכך סיבה שהוא עצמו חשף במסיבת עיתונאים שנערכה עם סיום בכורת הסרט. מיד לאחר העבודה על "אהבה", סיפר האומן הדגול, הוא שקע בפרויקט חדש שמכל מיני סיבות לא בשל לכלל מימוש. לכן, לאור הזמן הרב שחלף מאז "אהבה", הוא הזדרז לכתוב מעין תחליף–תסריט לצורכי הפקה מהירה שהחליפה את זו שבוטלה, והיא זו שהייתה אמורה לשמש כצפירת הרגעה לו עצמו, כמו גם עבור ציבור צרכניו, אוהדיו, מעריציו.

אב בן 85, המצוי במדרון של סניליות מאיימת, ובתו קרת הרגשות, חולקים מגורים בטירה רחבת ידיים המצויה בקאלה שבצפון צרפת. טרנטיניאן והופר, המגלמים פה את האב/בת, עשו כבר את התפקידים האלה בסרט "אהבה". לצדם בטירה חיים גם אחיה של הופר, יחד עם אשתו השנייה ותינוקם שזה עתה נולד, וכמו כן חי במקום בנה של הופר מנישואיה הראשונים. כל אלה נראים כפליטים מתוך עלילת "המורה לפסנתר" (2001). אל הטירה מגיעה בתו בת ה–13 של האח, פרי נישואיו הראשונים, שדמותה כמו נגזרה משטאנץ עלילתי ששירת את האנקה בסרטו "הווידיאו של בני" (1992).

"סוף טוב". קולנוע לב

לצד בני המשפחה הבורגנית הזו, שאכולה מבפנים ונראית כמו חלום רע מסרט של קלוד שברול, חיים גם בני הזוג ראשיד וג'מילה ממרוקו, המשמשים כמשרתים בפול טיים ג'וב, והם מועתקים מדמויות שהאנקה פיתח בסרטו "מחבואים" (2005). מי שמכיר עוד יותר לעומק את מכלול עבודותיו של האנקה (12 סרטי קולנוע ועוד עשרה סרטים לטלוויזיה) יוכל לזהות זנבות של סיטואציות נוספות שנתלשו מהן ומוחזרו עבור "סוף טוב".

בני המשפחה שהאנקה מתצפת עליהם בסרטו הנוכחי הם אנשים נטולי רגש, וכיאה לעולמו חסר האלוהים של האנקה הם אנשים הבודקים את מעשיהם על פי התועלת המופקת מהם, ובוודאי שלא על פי תרומתם לחברה, לחיי הזולת או לנחמת קרוביהם. עבור "סוף טוב" טרח האנקה ועיצב דמות אחת שהיא חריגה במשפחה הצוננת הזו, יותר אנושית ומכאן שכלל אינה מתאימה לבוא בקרב בני האדם בעידן הנוכחי. זהו בנה מנישואיה הראשונים של גיבורת הסרט, שאותה מגלמת כאמור איזבל הופר.

"סוף טוב". קולנוע לב

בשל תאונת עבודה, אשר חש מעין אחריות שילוחית כלפיה, הוא כאילו מתחרפן, וככזה בוגד במעמדו. כלומר, יוצא משכבת המגן הבורגנית שלתוכה נוצק, ומנסה לתפקד כמו בן אנוש בעל קוד מוסרי לאו דווקא תועלתני. ככזה, כמובן, שאין בו תועלת במשפחה המסוימת הזו, שגם דיני נפשות מוכרעים אצלה על פי המדד של מועיל/לא מועיל. הבחירה במוות, כלומר התאבדות, או גרימת מוות ברשלנות, כלומר תאונה, נמדדת בכלים "אובייקטיביים" של עלות מול תועלת. כך גם גרימת מכאוב פיזי לאחר. מי שאינו נענה לפרמטרים האלה, ומתנהג בניגוד לקוד המשפחתי, דינו הרחקה מהקן המשפחתי.

כמקובל אצל האנקה, גם ב"סוף טוב" הוא מרבה להעמיד סצינות בלונג שוט, מבלי להסתייע בעריכה דינמית מהסוג המזרז את האקשן בתוך הפריים. לא אחת, שוב כמקובל אצלו, דוחק האנקה את הדמויות שלו אל החלק האפלולי, אל הצל, בתמונה המצטלמת, ובכך הוא מסתייע פה בכריסטיאן ברגר, שצילם עבורו את מרבית סרטיו. הוא את שלו עושה על הצד הטוב ביותר. כמה חבל שאי אפשר לומר זאת על האנקה עצמו.