מי זה בכלל ג'ק קרמר? האמת היא שאין שום סיבה שצופה מתחת לגיל 60, כזה או כזו שאינם מתעניינים כבדים בתולדות הטניס העולמי, יידע מיהו אותו קרמר - הדמות החשובה באמת בעלילת “קרב המינים". ומבלי לדעת מיהו קרמר זה (בגילום המבסוט מעצמו של ביל פולמן) מתכרסמת מאליה המשמעות האמיתית שניצבה מאחורי משחק הטניס הנודע בין המאצ'ו השוביניסטי בובי ריגס לבילי ג'ין קינג, המיליטנטית הפמיניסטית, שנערך בספטמבר 1973.

לטובת אלה שלא שמעו אף פעם על קרמר, הנה ראשי פרקים לפעילותו המכרעת בטניס. בקיץ 1947 הוא זכה בטורניר ווימבלדון והוכתר כטוב בטניסאים החובבים בתבל. מיד לאחר הזכייה הזו הוא קרא תיגר על בובי ריגס, אז מלך הטניסאים המקצוענים (באותה העת התקיימה הפרדה מלאה בין טניסאים שהתחרו עבור פרסים כספיים לבין סתם אבירי המחבט בלבן), והשניים יצאו לסיבוב תחרויות בכל רחבי ארצות הברית על מנת להכריע אחת ולתמיד מיהו הטוב מכולם. קרמר החובב ניצח את ריגס המקצוען בתוצאה הסוחפת 69:20, תוך שהוא הופך על ראשה את פירמידת ההצטיינות בספורט.

במהלך שנות ה־50 חצה קרמר את הקווים, ומשחקן פעיל הפך לאמרגן של להקת טניסאי־על, מרביתם אוסטרלים ואמריקאים, שנדדו ברחבי תבל, שיחקו על כסף ולעגו בגלוי, ובהנאה מלאה, לחוקים הנוקשים של החובבנות בטניס. היה זה קרמר שהוביל ב־1968 את הפשרה ההיסטורית שסללה את הדרך לשילובם של המקצוענים בטורנירים הגדולים של רולאן גארוס, ווימבלדון, ניו יורק ומלבורן, ובתוך כך המליך את המקצוענות על הענף כולו. ב־1972 ייסד קרמר את ה־ATP, איגוד הטניסאים השולט עד היום בתחרויות, וזוהי למעשה נקודת הזינוק של עלילתו הסתומה למחצה של “קרב המינים".



קרמר וחבורת הגברים שסבבה אותו לא ייחסו שום חשיבות לטניס הנשי, ובהתאם לכך קבעו את גובה הפרסים שכל טורניר מחלק למשתתפיו. הנשים קופחו באופן גרוטסקי (פרסים בשיעור של 10% מגובה הכספים שניתנו לגברים), מה שגרר התארגנות נגדית של תשע טניסאיות צמרת, בהנהגתה של בילי ג'ין קינג, אז הבולטת בחובטות. הוויכוח הבין־מגדרי סביב הכסף הסתיר למעשה ויכוח עקרוני הרבה יותר, שבו הגברים של קרמר התבצרו מאחורי מתרסים שוביניסטיים, ואילו הטניסאיות החלו להפריח לחלל האוויר הצהרות פמיניסטיות קלאסיות.



או אז הפעיל קרמר את מיודעו הוותיק ריגס, זה שהוכה על ידו 25 שנה קודם לכן. ריגס, שפרסומו כמהמר כבד האפיל באותם הימים על המוניטין שלו כספורטאי, הטיל אתגר אל מול הפמיניסטיות שזה מקרוב באו. הוא הציע פרס כספי גבוה לכל נקבה האוחזת במחבט שתצליח לנצח אותו - גבר בן 55. האוסטרלית מרגרט קורט, המדורגת מספר אחת בין הנשים, נעתרה לאתגר והובסה קשות על ידי ריגס. אז נכנסה לתמונה קינג החזקה, שלא רק החלה ביישום עקרונות הפמיניזם הלוחמני, אלא גם גילתה בדיוק באותם הימים את העדפתה המינית לנשים על חשבון בעלה הדאגן.

המפגש הספורטיבי בין הגמלאי ריגס ללוחמת קינג הפך לקרקס תקשורתי, שהבליט בעיקר את התבהמותה של החברה - ובמיוחד הטלוויזיה - האמריקאית, שהתייחסה לאירוע הזה כמו אל שעשוע עממי ביריד כפרי בימי הביניים, שבסופו מורידים לאחד האיכרים את ראשו. המשחק עצמו נערך באולם הספורט הגדול בעולם, האסטרודום ביוסטון, טקסס, ולווה במפגנים של טעם רע. מי שניצחה הייתה דווקא קינג, והייתה זו הפעם הראשונה, ולמעשה היחידה, שבה אישה התמודדה בקרב של הטוב מבין חמש מערכות, פורמט השמור אך ורק לגברים.

אילו “קרב המינים", והכוונה כאן לסרט עצמו, היה בוחר להציג את הסיפור המעוות הזה באמצעות כלים סאטיריים, אפשר היה לתצפת על האמריקנה ברגעי השפל הבזויים שלה. משום מה סברו שני יוצרי הסרט - ואלרי פריס וג'ונתן דייטון - שעדיף להגיש את הסיפור הטעון על השטן קרמר וחייליו ריגס וקינג דרך המלודרמה, ולהציג את המתמודדים, שניהם נלעגים באותה המידה, באמצעות המשברים המשפחתיים שפקדו אותם באותו הזמן. קינג שעוזבת בעל מסור לטובת מאהבת רכה בשנים, וריגס שננטש על ידי אשתו שכמו נגעלת (לא ממש. גם היא מאמריקה) מהצעקנות ההמונית שלו.

פירס ודייטון (שלפני עשור נחלו הצלחה מופרזת עם המהתלה שלהם “מיס סאנשיין הקטנה") מפציצים את הבד בטקסטים עלובים, בססמאות דלוחות ובסיטואציות הכי צפויות, שכמו נתלשו מאופרת סבון יומית. כל זאת, כדי לקדם באופן מגושם אג'נדה על מותר האישה. גם הופעתם של אמה סטון, בתפקיד קינג, ושל סטיב קארל, שעושה את ריגס, אינה תורמת לחילוץ הסרט מהשלולית המטופשת שבה הוא מדשדש.