מקרה של במאי סרט עלילתי, שחוזר כעבור זמן רב לנושא סרטו מזווית אחרת בסרט תיעודי, נדיר מאוד בקולנוע. הבמאי יונתן פז (72) עושה בדיוק את זה בסרטו התיעודי החדש, "לצידי רכבת העמק", שבכורתו נערכה ברביעי האחרון בסינמטק תל אביב, כמעט 30 שנה אחרי צאת "רכבת העמק", טבילת האש שלו כבמאי סרט עלילתי. "לצידי רכבת העמק" יוצג בסינמטק במהלך דצמבר.

"האמת היא שהפתעתי גם את עצמי, איך אחרי כל כך הרבה זמן חזרתי ל'מקום הפשע'", מודה פז. "עם זאת, אם אז עסקתי בחלום שנגוז, כשאיש לא העז להאמין שהרכבת תחזור לנסוע בשדות העמק, פתאום קרה הלא ייאמן. כשעליתי עם משפחתי לקברי הוריי, בבית הקברות של קיבוץ מזרע, המשקיף על הנוף המדהים של העמק, לפתע משכה את תשומת לבי תנופת בנייה של מסילות וגשרונים. כששאלתי מה זה, ונאמר לי שהרכבת באמת אוטוטו חוזרת, ידעתי מה יהיה הסרט הבא שלי".

כבמאי "שובב" אתה יורה לכיוון מסוים, בעוד שהמטרה שלך אחרת.
"אכן, הסרט הזה מביא איזו אמירה שלא מוטחת בפרצוף, אלא מחלחלת לאט־לאט. כלומר, אומנם זהו סרט על הרכבת ועל הטיפוסים הציוריים שבסביבה, אבל הוא בא להגיד שהחלום של הקמת היישובים הפורחים נגמר, ויש שבט של אנשים שהולך ונכחד בשמורת טבע הולכת ונעלמת. הקשר של תושבי העמק לאדמה מתאדה, והיישובים שבו הופכים לערי שינה, כשתושביו עובדים במקומות אחרים. הסרט שלי הוא מעין רקוויאם לעמק שמצב החקלאות בו בכי רע. חלק ניכר מהשדות במרחבים שלו מעובדים על ידי קבלנים עם כל מיני קומבינות חוקיות ולא חוקיות, כשאת הירקות מייבאים מטורקיה. כמו שרואים בסרט, הרפתות מתחסלות בזו אחר זו, והפרות מועברות לגדה. אלה שהפסיקו להיות חקלאים, משלימים עם גורלם ולא תשמע מהם קיטורים".



מה עשה לך בימוי הסרט?
"למרות המסר הקשה שעולה מהדברים, נהניתי הנאה צרופה לחזור אל המקום היפהפה שנאלצתי לעזוב לפני 50 שנה כשהייתי בחור צעיר. הנופים אותם נופים, אבל בעצם הכל מסביב השתנה".


יונתן פז, צילום: יואב פז
למעשה, אין כאן נוסטלגיה נטו. לאחר טרילוגיית הסרטים שלך על הקיבוץ - "רכבת העמק", "אסקימוסים בגליל" ו"מחכים לסורקין" - אתה מתפוצץ בסרט החדש על קיבוץ ילדותך, מזרע, שלא אישר לך לצאת ללימודי קולנוע בארצות הברית.
"יצאתי מורווח מהסירוב הזה, כי אם הייתי נכנע לקיבוץ ויוצא ללמוד הדברת מזיקים ברופין, מה היה יוצא ממני? אבל לא ויתרתי והלכתי ללמוד בבית הספר הטוב ביותר לקולנוע, באוניברסיטת ניו יורק. אני בא אל פיני שיבולי, דמות אגדית של מדריך התנועה הנצחי, ודרכו אני סוגר חשבון עם הקיבוץ שעזבתי. והוא, המוהיקני האחרון, עדיין מאמין שהקיבוץ צדק כשוויתר עלי".

מה זה "העומר"?
"זהו הסרט התיעודי הבא שלי, שכבר נמצא בשלבי עריכה, והוא מתייחס לטקס קציר העומר שתפס מקום מרכזי בחג הפסח בקיבוצים ובמושבים של פעם, כשהחבר'ה היו יוצאים לקצור את החיטה והעלמות היו צועדות בעקבותיהם ומאלמות את החיטה לאלומות. הטקס היפה הזה נעלם מהנוף, פרט לרמת יוחנן, הקיבוץ של מתתיהו שלם, מחבר 'שיבולת בשדה' עם הכוריאוגרפית לאה ברגשטיין, וחבריו ששומרים עליו כמו על הגביע הקדוש".

ו"המורד"?
"זה הסרט העלילתי הבא שלי, והתסריט שלו, על אדם שלא מצליח להגשים את חלומותיו, הוא הכי טוב שכתבתי בחיי, אבל העסק תקוע. הקרנות לא עוזרות לי, ויש לי עליהן כעס שהולך וגובר. אני אוגר אותו בתוכי, בעוד שבניגוד לקולגות שלי, לא תשמע ממני קיטורים בנוסח 'אכלו לי, שתו לי'. איכשהו הצלחתי ליצור את הסרטים שלי בלי עזרת הקרנות. גם אם חמש פעמים נאלצתי למשכן בית, בעידוד המשפחה התומכת שלי, בסוף לא יצאתי מופסד. אני אף פעם לא מוותר, וכאילו בלהכעיס אני קם ועושה".

אתה כועס?
"אם אני כועס, זה על השיקולים הפוליטיים המתלווים לקבלת ההחלטות בקרנות, כשהסרטים שלי, שהם נטולי צהוב, כנראה לא מעניינים אותן. זה כואב לי. אבל לכעוס? מה זה יעזור לי?".